הנרי דייויד תורו ואני
או: בלוג זה על (שום) מה?

“כל שקיעה שאני חוזה בה מעוררת בי את התשוקה לנדוד”

להנרי דייויד תורו וכתביו התוודעתי רק לא מזמן, בזכות חבר טוב שקנה עבורי את הספר “טיול” כמתנה לפני נסיעה ארוכה. התאהבתי בספר מיד. בעצם, גיליתי תוך כדי קריאה שגם אני יכולתי לכתוב את הספר… כל כך הרבה משפטים בו הם מחשבות שעברו בראשי בהליכות הארוכות שלי: ההליכה כמטרה בפני עצמה (ולא ההגעה שבסופה), השחרור הנפשי והרוחני שבהליכה ועוד ועוד.

בעיני תורו, נווד (במובן הטוב של המילה) הוא בן בלי בית, במובן שהוא בבית בכל מקום באותה מידה – תחושה שחשתי בעוצמה רבה בכמה טיולים ארוכים שלי בהרים (אני מעדיף ללכת בהרים או במדבר, ולא כמו תורו בשדות וביערות). לפני מספר שנים בטיול בהרי הפירנאים “סיימתי” את יום ההליכה באמצע שום מקום. הרחק מבקתות המטיילים הנוחות שלאורך המסלול. אוהל לא היה לי. פרשתי את שק השינה שלי על האדמה מתחת לכמה עצים, פתחתי את התרמיל והוצאתי כמה פריטים וסידרתי מסביב ובתוך פחות מעשר דקות הייתי בבית. המבול שירד במהלך הלילה, יחד עם העצים שהגנו עלי מפניו רק העצימו את תחושת השייכות למקום הזה ששהיתי בו רק שעות ספורות ללא הכנה מוקדמת.

השוטטות במובנה הטוב היא, לפי תורו, מעין מסע צלב לארץ קודש לא נודעת. ארץ הקודש, אם ממשיכים לקרוא, היא אנחנו. הנפש. המחשבות. ההליכה של תורו היא בעצם מסע פנימי רוחני אבל גם חברתי ואנושי.

“אנחנו פונים מזרחה כדי לרדת לעומקה של ההיסטוריה, לחקור את יצירות האמנות והספרות ולהתחקות אחר עקבות הגזע האנושי. אנחנו פונים מערבה כאילו היה העתיד, ברוח הרפתקנית ונועזת”

לצערי, לא תמיד אני יכול לטייל. אני חי בעיר (גדולה), ובימים כתיקונם אני עובד שעות ארוכות (אין לי מושג למה). בלית ברירה אני מסתפק בטיולים במחשבות. עם הזמן גיליתי שגם בלי הטבע מסביב ובלי הקצב המרגיע של ההליכה (והיה מי שאמר שיש לו שני רופאים, הרגל הימנית והרגל השמאלית) אני יכול לנדוד במרחבים האלה באופן חופשי. מי שקורא את קורות חיי לא יכול לשים לב לנדודים בקריירה שלי: ממתמטיקה למוסיקה, מחינוך למחשבים, מתעשייה למחקר, מהוראה לניהול, ממדעי הטבע למדעי הרוח ומשם למדעי החברה, וחוזר חלילה בכל צירוף שתדמיינו. אני אוהב להגדיר את עצמי כנווד של מחשבות.

“כמיהתי לידע באה והולכת לסירוגין; אבל תשוקתי שראשי יהיה נתון במרחבים שאינם מוכרים לכפות רגלי היא תמידית ומתמשכת על פני כל השנה. הישגנו הנעלה ביותר לא יהיה ידע, כי אם הכמיהה לדעת”

כשאני חושב (למשל בזמן כתיבת שורות אלו) על גישתו של תורו, קשה לי לפעמים לדעת מה הוא באמת כתב, למה הוא התכוון ומה היא פרשנות שלי. תורו מהלל ומשבח את הטבע. את המרחב הטבעי והפראי. אבל אם בשביל תורו הליכה היא לא רק הטיול בטבע, אלא אלגוריה למסע פנימי, אז הטבע הוא לא רק יערות הרים ואגמים, אלא מרחב שלם ורחב ידיים של מחשבות ורגשות.
ועל זה בעצם אני רוצה לכתוב. על הטיולים האלה – אלה שבטבע ואלה שבמרחבים אחרים של רעיונות ומחשבות. על נקודות מבט ועל הדברים שרואים משם. כתבתי בכותרת הבלוג שגם הטיול הוא צורת חשיבה. גם ההיפך נכון. גם חשיבה היא צורה של טיול. והבלוג הזה ינסה להיות יומן המסע שלי. אתם מוזמנים להצטרף.

כל הציטוטים מתוך “טיול”/ הנרי דייויד תורו, בתרגום סיגל אדלר בהוצאת כרמל
את “טיול” (כמו גם את שאר כתביו של תורו) אפשר לקרוא, בשפת המקור, ברשת. למשל כאן:
http://pantheon.cis.yale.edu/~thomast/texts/walk.html



תגובות

  1. יונתן כותב:

    רשימה יפה, תודה.
    בהצלחה עם הבלוג (ועם האבהות וכל השאר, כמובן).

  2. חוסר סדר מאורגן כותב:

    מסיבות קוקטייל פרטיז…

    הפוסט הזה מוקדש להמלצות. בעיקרון הייתי אמור לחכות ליום הבלוגים שיחול בסוף השבוע, אבל…

  3. שלום כותב:

    כתבת יפה.
    מאוד אהבתי את וולדן של תורו. תורו מזכיר לי גם את וולט ויטמן
    בגישה האופטימית אמריקאית שלו שחובקת את כל הנקרה על דרכו.

הוספת תגובה