(פוסט קצר, עם קצת טיזרים והתחייבויות לפוסטים עתידיים)

הרבה אנשים מכירים כבר את הרצאות TED ודומיהן – הרצאות קצרות על נושאים מגוונים שנמצאים, פחות או יותר, בחזית המחשבה והעשיה. לפי מספר ההפניות שאני מקבל לצפיה בהרצאות כאלה עושה רושם שרבים רואים בהן מקור להשכלה והרחבת דעת, ולא פחות מזה, גם סוג של סמכות אינטלקטואלית שמחליפה או מתחרה בממסד האקדמי. בהתאם, לא מעט מהנושאים המוצגים בהרצאות אלה, הם רעיונות שיוצאים כנגד הממסד, חושפים כשלים שלו, מציגים אלטרנטיבות – חלקן מקובלות ומבוססות, וחלקן יותר ספקולטיביות. כנס TED העיקרי (שנערך בחוף המערבי של צפון אמריקה אחת לשנה) הפך גם לסוג של סמל סטטוס, הן עבור המציגים בו, ובמובנים רבים גם עבור המאזינים הנאלצים לשלם הון לא מבוטל כדי לזכות במקום ישיבה. כמקובל עם מודלים מוצלחים שכאלה, נוצרו תחת המותג המצליח הזה כנסי משנה ברחבי העולם, שמנסים להשתזף גם הם באורה של הילת הכנס והרעיון המקוריים.

המוטו של טד הוא “ideas worth spreading” (רעיונות ראויים להפצה). אבל עושה רושם שהדבר העיקרי שטד מצליחים להפיץ זה לא את הרעיונות עצמם, אלא את הפורמט המצליח להצגתם. כאמור, בהרבה מקומות בעולם מקיימים ארועי טד מקומיים. אבל הרבה מעבר לכך – גם גופים אחרים (אוניברסיטאות, ארגונים מקצועיים וכו’) מקיימים ארועים בנוסח טד בהקשרים אחרים. הפורמט פורח יותר מהרעיונות עצמם (הנה דוגמא מהעת האחרונה.) “נוסח טד” משמעו שהארוע מורכב מהרצאות קצרות המציגות את הרעיון. זה לא רעיון חדש כמובן. כנסים אקדמיים, למשל, משתמשים בפורמט הזה כבר שנים רבות, וגם אני נאלצתי לדחוס תכנים של מחקר ארוך ומורכב לתוך מצגת של רבע שעה או פחות. אז מה כן חדש?
מה שחדש הוא הדגש האידאולוגי על האריזה. על הפורמט. באתר הבית של טד מוצאים לנכון להדגיש שמדובר בהרצאות בנות 18 דקות בדיוק. מדגישים את ההשקעה של המארגנים בהכנת המציגים כך שההרצאה תהיה מהפנטת, כריזמטית ושהדקות האלו יהיו מרתקות ויעילות (ואולי גם מועילות).

אז מה הבעיה? כי כשהדגש הוא על האריזה, אז התוכן הופך להיות משני. ובהתאם, במקרים רבים גם איכותו. במלים האחרות, הרעיון העיקרי שטד הצליח להפיץ ובגדול זה שכמעט כל רעיון אפשר למכור אם אורזים אותו בהרצאה מוקפדת וכריזמטית של 18 דקות שבעצמה ארוזה בתוך ארוע בעל הילת טד, שאפשר אחר לשתף ברשתות החברתיות בתור מקור להסתמך עליו. ויותר מכך, שהאריזה היא החשובה, אחרת זה לא טד. מורכבות? העמקה? אמינות? חדשנות? הם לפעמים שם ולפעמים לא. למען האמת, ככל שמתרחקים מהמקור, בדרך כלל לא. אבל כולם יוצאים מרוצים. זה עובד (רמז: כריזמטיות “מכבה” את החשיבה הביקורתית). עובדה.

בעיני זו דוגמא נהדרת לאבולוציה מוכללת. אבל על כך בפוסט אחר.

(הנה הרצאת טד שדווקא כדאי להקשיב לה! גם על הנושא הזה אכתוב מתישהו…)



תגובות

  1. יונתן כותב:

    העלית את אחד הנושאים שהכי מעניינים ומעצבנים אותי כאחד: העצלנות האינטלקטואלית של הציבור היום.
    לא רק טד אלא כל הפלטפורמה של העברת המידע דרך האינטרנט וביניהם גם יוטיוב וויקפדיה.
    הבעיה היא כמו תמיד לא רק בפורמט אלא בדרישת הקהל, במקור טד היווה פלטפורמה לשימור ידע לדורות הבאים אך הסרטונים שהשיגו את הצפיות הרבות ביותר לא היו דווקא אלו שבהכרח משרתות מטרה זו אלא אלו שמעניינות, מבדרות ומציגות זווית אינטלקטואלית קלילה.
    רוב הציבור לא באמת מעוניין בתהליך הלמידה, זה תהליך משעמם, ארוך ומייגע שמצריך בסופו גם שינוי מחשבתי- כלומר זווית הראיה של הלומד משתנה ומתפתחת מה שמצריך משאבים אינטלקטואלים שלרוב הציבור קשה לוותר עליהם.
    החלופה הקלה היא להכנס לסרטונים או לערך המתאים בוויקפדיה ולמצוא את זווית הראיה שתומכת בהשערה הראשונית שלנו או בזווית הראיה המקורית שלנו של העולם.
    באופן אירוני הידע שבעבר היה המשאב הקשה ביותר להשגה ואילו היום הוא הזול ביותר הפך להיות חסר ערך- אנחנו רק רוצים לקבל את השורה התחתונה שלא תאתגר אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ותשרת את מה שכבר ידענו: צריך להיות טבעוניים/ לאכול בשר, יש/אין אלוהים, נטורופטיה עובדת/ לא עובדת וכו.
    תהליך הלמידה והחקירה מתגמד לעומת הרגשת הסיפוק המיידי שמושגת תוך מספר דקות של צפיה שבסופם אנו מורשים לחזור לחיינו בשלווה ובהשלמה עם כך שהמציאות כפי שאנו תופסים אותה נתמכת גם על ידי טובי החוקרים והאקדמאים.

  2. amit כותב:

    יונתן – אולי כמו בעסקים, ערכו של משאב נמצא ביחס הפוך לנגישותו.

הוספת תגובה