ממש לפני 16 שנים, בקיץ 1996, התפוצצה בעולם האקדמי “פרשת סוקאל”. אלאן סוקאל, פיזיקאי בעל שם שהחליט לחמוד לצון, פרסם מאמר שמורכב מגיבובי שטויות בכתב עת פוסט מודרניסטי. מיד אחרי שהמאמר פורסם, הוא פרסם מאמר נוסף, בכתב עת אחר, בו הוא מודיע על כך שהמאמר הראשון שפרסם הוא שטויות, תוך שהוא משתמש בהצלחתו “לסדר את המערכת” כדי לנגח את הזרם הפוסט-מודרניסטי. הפרשה עוררה הדים רבים בבועה האקדמית ומחוצה לה, כצפוי. ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית הוטחה בכל הצדדים – בפוסט מודרניזם, בעורכי כתב העת, באלאן סוקאל. אין מה לעשות, מדובר היה בגימיק מנצח. המפסיד העיקרי היה הדיון הביקורתי, הרציני, המדעי – אבל מה זה חשוב.

לא הייתי נדרש לעניין אלמלא שני דברים: ראשית, בדיון בפורומים ובמאמרים שאני קורא באינטרנט, אני מגלה בורות רבה בנוגע למשמעות של פרשת סוקאל והמסקנות שאפשר להסיק ממנה. חמור מכך, ישנם חוקרים, לכאורה רציניים, המשתמשים בגימיק הזה כדרך לגיטימית לנגח גישות שאינן מוצאות חן בעיניהם, תוך שהם מסתמכים על פרשת סוקאל כדוגמא חיובית להעברת ביקורת. מלבד הביקורת הרבה שיש לי על פרשת סוקאל עצמה, הנזק שהיא יצרה בהכניסה גימיקים לתוך הדיון האקדמי, על חשבון חשיבה לוגית, ביקורתית ומבוססת, הוא דבר שאסור להמעיט בערכו לדעתי. חשוב לציין – הביקורת שיש לי על פרשת סוקאל אינה נוגעת כלל לפוסט מודרניזם. לא לחיוב ולא לשלילה. אם אתם מקווים להתנגח איתי או זה בזה בעניין פוסט-מודרניזם כן או לא – זה לא המקום. הביקורת נוגעת למהות של דיון לוגי-ביקורתי, ולכמה מהנחות היסוד אשר מאפשרות את השיח האקדמי-מדעי ואת התפתחות הידע.

לפני שנתחיל, חשוב לצטט את אלאן סוקאל עצמו – כשנה אחרי הפרשה:

From the mere fact of publication of my parody I think that not much can be deduced. It doesn’t prove that the whole field of cultural studies, or cultural studies of science — much less sociology of science — is nonsense. Nor does it prove that the intellectual standards in these fields are generally lax. (This might be the case, but it would have to be established on other grounds.) It proves only that the editors of one rather marginal journal were derelict in their intellectual duty, by publishing an article on quantum physics that they admit they could not understand, without bothering to get an opinion from anyone knowledgeable in quantum physics, solely because it came from a “conveniently credentialed ally” (as Social Text co-editor Bruce Robbins later candidly admitted), flattered the editors’ ideological preconceptions, and attacked their “enemies”.
To which, one might justifiably respond: So what?

מקור: כאן

מודה ועוזב ירוחם? הייתי שמח, באמת. אין לי שום דבר אחר נגד אלאן סוקאל. אבל הוא גרם נזק, לדעתי בלתי הפיך, למחקר המדעי.

אני חושב שיש כאן שלוש נקודות מרכזיות שחייבים להבין. את הראשונה אלאן סוקאל אומר בעצמו. לא ניתן להסיק מה”פרודיה” שלו הרבה. והנזק שהיא גרמה הוא בכך שהמון אנשים, כולל מדענים ואנשים משכילים רבים באמת חושבים, באמת חושבים שפרשת סוקאל מוכיחה שפוסט מודרניזם הוא שטויות (וכאמור השאלה היא אם זה באמת שטויות או לא אינה רלוונטית כאן, מה שרלוונטי הוא שלא ניתן להסיק את זה מהשתלשלותה של פרשת סוקאל). אותם אנשים נופלים בדיוק לאותו פח שאליו נפלו עורכי כתב העת שפרסמו את הפרודיה של סוקאל – להסיק על איכות ונכונות של טיעונים מפאת מעמד, מוניטין, ושיוך מקצועי. זהו נזק כבד לדיון ביקורתי ומעמיק, גם אם בסופו של דבר אלאן סוקאל כן ניסה (לא יודע אם בהצלחה) להיכנס לעובי הקורה ולנהל, בעקבות הפרשה, שיח עם חוקרים פוסטמודרניסטים. הפרשה שלו הצליחה להפוך כמעט כל דיון על פוסטמודרניזם להסתפק באזכור שטחי של הפרשה כהוכחה לשטות הפוסטמודרנית, תוך שהיא נותנת לגיטימציה לאנשים להישאר בורים בנוגע למה באמת קורה שם.

הנקודה השניה קשורה לראשונה, אבל נושאת אופי מתודולוגי, ונוגעת לשיטה המדעית שמהווה מקור לגאווה רבה לחוקרים. עוצמתו של המדע היא בשיטתיות ובחתירה הבלתי מתפשרת להשיג הסברים מעמיקים ואמיתיים ככל האפשר לתופעות. באי קבלת דברים כפשוטם, בהטלת ספק מבוקרת, ובדיקה מדוקדקת של כל השערה. והנה מגיע מדען, מישהו שאמור להכיר את השיטה ולדעת לעבוד לפיה, והוא מוצא לנכון להטיל רפש בענף שלם של חקירה על סמך…על סמך מה, בעצם? אנקדוטה? הרי אפילו לא מדובר בניסוי. אין כאן שום בקרה. אלאן סוקאל לא ניסה לכתוב פארודיה בנושא מדעי ולפרסם אותה בנייצ’ר. וגם לא מדובר באיזה מדגם של מקרים. איך מדען מעז להסיק מכך מסקנות כה מרחיקות לכת? ולפרסם אותן ברבים?
יש,בעיני, במעשיו של אלאן סוקאל בפרשה הזו משום זילות של השיטה המדעית. כאילו חוקי המדע חלים כשמדובר בנסיון למצוא חלקיק תת-אטומי, או להוכיח תהליך קוגניטיבי חמקמק, מדענים דורשים אותם כשמפתחים תרופות, ויוצאים כנגד שיטות רפואה אלטרנטיביות על בסיס “חוסר המדעיות” שלהם, אבל כשמדובר ברצון להפריך משהו שנראה להם כמו שטויות, כל מה שצריך זה לבצע איזושהי מהתלה שכזו, שיתכן שהצליחה לגמרי במקרה. זו לא רק זילות של השיטה המדעית, זו בעיני גם צביעות איומה: כדי לקדם את התחום שלו, ואת הקריירה שלו, אלאן סוקאל נוקט ודורש מאחרים (אני מניח) דיון מדעי ללא רבב. אבל כדי להגחיך טענות של אחרים, הוא מסתפק במהתלה לא מדעית וחסרת כל תוקף, וזה מספיק בעיניו, אבל לא רק בעיניו, כפי שמעיד הציטוט הבא:

It is sometimes possible to test the status of a notion (the terms hypothesis and theory should be reserved for ideas that are related to at least some form of evidence) by a process of opposition. This involves testing the status of the notion by looking at the limits to which it can be pushed. urthermore, there is an excellent tradition of testing research areas of dubious authenticity by means of a hoax.

הציטוט הנ”ל לקוח ממאמר שהתפרסם בבריטיש מדיקל ג’ורנל (כאן) – כתב עת מכובד לרפואה. המחבר משתמש במאמר המקורי של סוקאל כרפרנס לציטוט הנ”ל. הציטוט הזה מדגים כמה התרמית של סוקאל חלחלה ופגמה באיכותו של הדיון המדעי. וזה בעיני עצוב ומדאיג.

הנקודה השלישית היא בעיני העמוקה והחשובה ביותר. מעבר לשיטתיות המדעית, אחד העקרונות שבלעדיהם מדע לא יכול להתקיים הוא אמון. אף אחד מאתנו לא יכול לבדוק את הנתונים של כל מחקר ומחקר. אנחנו נאלצים להאמין לעורכי כתבי העת, לבודקי המאמרים ולחוקרים עצמם. גם בודקי המאמרים לא יכולים לבדוק כל פרט ופרט, והם נאלצים להאמין לחוקרים שערכו וכתבו את המחקר. לפעמים תורמים ל”אמונה” הזו מוניטין של החוקר או רשמים נוספים (כמו סגנון כתיבה וכו’) המעידים, גם אם באופן לא מושלם, על איכותו של המחקר. כל זה עומד בבסיס המיזם הגדול הזה שנקרא מדע. בלי זה אי אפשר היה לצבור ידע ולהתקדם. למערכת המורכבת הזו יש כמובן גם שומרים – דוגמת מערך ביקורת העמיתים – אשר אמורים לסנן מחקרים שאינם עומדים בסטנדרטים מדעיים ראויים. אבל גם המערך הזה מסתמך על הנחת עבודה שהמאמרים שהמוגשים לפרסום נעשו בתום לב ומתוך כוונה טובה, ושטעויות אם ישנן נובעות מכך שאין חוקר ואין מחקר שהם מושלמים.
אלאן סוקאל ניצל את הנחת העבודה הזו, לרעה כמובן, כדי לרקוח את תרמיתו. המאמר שכתבת מלכתחילה לא התכוון להיות מאמר טוב. הוא היה רע בזדון. העובדה שהוא התפרסם, יותר משהיא מעידה על פוסטמודרניזם היא מעידה על הנחות העבודה של העולם האקדמי. ופוגעת בהן. לו אני עורך כתב עת פיזיקלי הייתי חושב פעמיים אם לפרסם מחקר של סוקאל לאחר הפרשה, שהרי הוא כבר רימה את המערכת פעם אחת כדי לקדם אג’נדה שנראתה לו ראויה. איך אפשר לדעת שהוא לא עושה זאת שוב? החתירה הזו תחת העקרון הבסיסי של אמון, של מחקרים שנעשים במיטב הכוונות ושל טעויות שנעשות בתום לב, היא נזק אדיר למדע ולמחקר ולדיון הדעתני בכללותו. אני מאמין שלהיות מדען כרוך גם בקבלה של עקרונות מוסריים ואתיים מסויימים, של יושרה, חתירה בלתי מתפשרת לחקר האמת, נכונות להטיל ספק ולהודות בטעות, וכו’. העובדה שאלאן סוקאל היה מוכן לזנוח את העקרונות האלו כדי לקדם רעיון מסויים, מוצדק ככל שיהיה, כמו גם העובדה שכל כך מעט אנשים מתייחסים להיבט האתי של מעשיו ולנזק שהם גרמו, מעציבה אותי מאד ומדאיגה אותי.

שלוש הנקודות שתיארתי – הכשל הלוגי, הכשל המתודולגי והכשל האתי – מביאות אותי למסקנה שאת פרשת סוקאל צריך להוקיע ללא סייג. אי אפשר, וזה גם לא נכון, לראות בה הוכחה או אפילו דוגמה לכשל של פוסטמודרניזם. אם כבר, זוהי דוגמא לזילות מקצועית ואתית. בעיני אף לא ראוי לראות בפרשה הזו נקודת התחלה לדיון בנושא פוסטמודרניזם, רציני ככל שיהיה.



תגובות

  1. יונתן כותב:

    מוזר אבל אני תמיד ראיתי במאמר שלו כמצדד בפוסט מודרניזם או לפחות באספקטים מסויימים שלו.
    הרי מה שסוקול עשה בסך הכל זה להראות שגם מדענים הם בני אדם ולמרות שהם אמורים להצמד לקריטריונים מדעיים כשהם לא מבינים את מה שהם קוראים הם יטו לשכנע את עצמם שהם הבינו או שהם יניחו שהמאמר כל כך מתוחכם שהוא חייב להיות נכון.
    זה די תואם הנחות מסויימות בפוסט מודרניזם שרואה את המציאות כמורכבת ולא בהכרח חד משמעית, את האדם כאינדיבידואל מורכב ואת ההשפעה של סרוקטורות לשוניות ואנקדוטות על תפיסת המציאות שלנו.
    אני חולק עליך שצריך ״להוקיע״ את סוקול, סך הכל מדובר באנקדוטה מדעית.
    סוקול לא יצא נגד השיטה המדעית הוא פשוט הצביע על הטיות קוגניטיביות ופסיכולוגיות שבהם לוקים גם אנשים סופר אינטליגנטים.
    קראתי המון מאמרים שבהם משתמשים בדימויים מסובכים , הגדרות מורכבות ומילים גבוהות ללא שום צורך מלבד להוות ראיה לאינטילגנציה של הכותב ולהקשות על מי שינסה לבקר את המאמר.

  2. אבנר כותב:

    תודה על הפוסט. הוא שינה את דעתי על המקרה.

    יש אנקדוטה נחמדה לכך שלא מדובר רק בבעיה של מדעי הרוח/חברה אלא אפילו במלכת המדעים. לדבריו של גריגורי פרלמן, הסיבה שלא פרסם את מחקריו בכתבי עת העוברים ביקורת עמיתים, וגם סירב לקבל את מדליית פילדס, היא שאיש אינו מסוגל להעריך את עבודתו.
    ואם נרצה גם אנקדוטה מפיזיקה, אמונה רווחת היא שבזמנו של איינשטיין רק שלושה אנשים הבינו את תורת היחסות הכללית.
    כמובן שדוגמאות אלו נופלות גם לאותם כשלים עליהם הצבעת.

  3. אלי כותב:

    מה תפקיד העורך בכתב עת מדעי?

    האם אין תפקידו לקרוא את המאמר לפני שהוא מתפרסם ולבדוק אם הוא ראוי לפרסום?
    האם כל תפקידו מתבטא בהעברת מאמרים שמדענים מעבירים אליו אל הדפוס?

  4. עידן בכור כותב:

    דיון מעניין, ומעניין לא פחות מדוע הוא “קםץ” כאן 4 שנים לאחר שפורסם…

  5. Bert כותב:

    grifo dioes:Senhsres, o interior nordestino tem um clima aprazível de balneário comparado com lugares como Nevada, Chade, Iraque e Afeganistão. Não acredito que qualquer força aérea visitante tenha dificuldades em operar sobre ele.

הוספת תגובה