תער אוקאם (occam’s razor) הוא עקרון “מטא-לוגי” (הסבר עוד מעט). בניסוחו הפופולרי (והמעט לא זהיר) הוא אומר את הדבר הבא: “בהינתן שתי תאוריות המסבירות את אותו אוסף תופעות – התאוריה הפשוטה יותר היא הנכונה”. לא זהיר כי: א. מה זה תאוריה פשוטה יותר? ב. מה זו תאוריה נכונה? חוץ מזה שזה לא הניסוח המקורי של העקרון, אלא ניסוח מחדש שלו שעבר, קצת כמו במשחק “טלפון שבור” קצת שיפוצים ופרשנויות והתאמות למיניהן, בהתאם למקרה. מצד שני, גם אחרי כל הניסוחים מחדש והגלגולים ההיסטוריים שעברו על הסכין המחשבתי הזה מאז המאה ה-14 – הניסוח שלעיל מעביר את רוח העקרון די במדוייק.

כאמור, אין מדובר בעקרון לוגי. עקרונות לוגיים הם אותם כללי היסק המאפשרים לנו, בהינתן הנחות מסויימות, להסיק מסקנות. אם ההנחות היו אמיתיות מובטח לנו (כך לפי הלוגיקה) שגם המסקנה תהיה אמיתית. אותם כללים לוגיים מאפשרים לנו בהיפוך תפקידים קל לדעת האם טענה מסויימת נובעת באופן לוגי מטענה אחרת. אבל תער אוקאם איננו כלל היסק. הוא בכלל לא עוסק בהוכחה או הפרכה של טיעונים. הוא כלל הכרעה מסוג אחר לגמרי: הוא מנסה להכריע בין שתי טענות או שתי תיאוריות, אשר לפחות על פני הדברים נראות שתיהן נכונות. הייתי אומר נכונות באותה המידה – אבל תער אוקאם בדיוק מרמז שיש מידות שונות ל”נכונות”. תער אוקאם אם כך הוא איננו כלל לוגי אלא כלל הכרעה בין תאוריות אשר כל אחת לכשעצמה עומדת בכל תנאי ההגיון. לפיכך קראתי לזה “מטא-לוגי” – מעל הלוגיקה.

על תאוריות נכונות

נשארנו עם שתי שאלות, מהי תאוריה נכונה, ומהי תאוריה פשוטה. נתחיל בשאלת הנכונות.
אחד מהעקרונות היותר מפורסמים בפילוסופיה של המדע נקרא “עקרון ההפרכה”. הגה אותו פילוסוף בשם קארל פופר, כתנאי המבדיל תאוריה מדעית מתאוריה שאינה מדעית. לפי עקרון זה תאוריה היא מדעית אם ניתן באופן עקרוני להפריך אותה. כלומר אם ניתן לתכנן ניסוי או תצפית, שתוצאה מסויימת בהם תוכיח באופן חד וחלק שהן אינן נכונות. אני דווקא רוצה לדבר על ה”סאבטקסט” של העקרון הזה: לא ניתן להוכיח תאוריות באמצעות תצפיות. אפשר רק להפריך אותן, או לחזק את אחיזתן (כלומר לקבל חיזוק לאמונה שהתאוריה נכונה). זה שקיבלנו תוצאה מוצלחת היום לא מבטיח לנו שנקבל תוצאה מוצלחת מחר. לפי פופר (ובעצם הרבה מאד פילוסופים שטענו וטוענים דברים דומים) אי אפשר להראות נכונות של תאוריה. תאוריות יכולות להיות נכונות רק באופן זמני (למשל חוקי ניוטון שהיו נכונים עד שהגיע איינשטיין ותיקן אותם). אבל אם תאוריה איננה יכולה להיות “נכונה”, מה המשמעות של תער אוקאם? הרי ייתכן שהיום תבחר תאוריה א’ כי היא נראית פשוטה יותר, ותזרוק את תאוריה ב’ לפח, ומחר יגיע חבר של פופר ויפריך את תאוריה א’… מה עושים אז? חוזרים לתאוריה ב’ שפתאום בהינף אצבע הפכה מלא נכונה (או “לא נכונה מספיק”) ל”נכונה לעכשיו”? אולי ממציאים תאוריה ג’? לי זה נשמע מסורבל למדי… פופר ואוקאם לא הולכים טוב יחד.

ואולי בכלל פופר טעה. הרי בסופו של דבר תאוריה מטרתה להסביר לנו את העולם. לתת לנו ייצוג פורמלי יותר או פחות של תחום תופעות מסויים, לתאר את “הנפשות הפועלות” ואת אופן פעולתם באמצעות חוקים, ורחמנא ליצלן, נוסחאות מתמטיות. כל תופעה נצפית אפשר למפות לנקודה מסויימת במודל. אבל במודל יש אולי עוד דברים אחרים, שלא בהכרח קיימים במציאות – מושגים אנליטיים – שמטרתם לעזור ולהסביר את התופעות הנצפות ואת הסדר או אי הסדר ששורר שם. חצי ממדעי החברה והכלכלה והפסיכולוגיה עובדים ככה, ואולי אפילו הפיסיקה (ראיתם פעם מסה? סביר שלא… זו הרי תכונה אבסטרקטית לגמרי של חומר). בוודאי שכל המתמטיקה היא בדיוק כזו – תאוריה שכל מושגיה אנליטיים…

אז תאוריה כזו, מטרתה בסופו של דבר להסביר את העולם. להראות לנו לא רק שיש סדר וחוק אלא להסביר לנו מה עומד מאחוריהם. איך יודעים אם תאוריה כזו נכונה או לא? מדד אחד הוא טריויאלי: האם התאוריה אכן מסבירה את מה שהיא מתיימרת להסביר. אני מניח שיכולים להתפתח ויכוחים סביב שאלות כאלה, אבל הרבה יותר סביר שהויכוחים שיתגלעו הם סביב השאלה “האם ההסבר שמציעה התאוריה מוצלח”. וכאן “תער אוקאם” מנצח בגדול. בהינתן שני הסברים אלטרנטיביים לאותה תופעה – הוא מציע לנו דרך להכריע ביניהם. ההסבר הפשוט מנצח.

על תאוריות פשוטות

אז מה זו תאוריה פשוטה?
ההסבר שקיבלתי מזמן ניסה להיות כמותי: כמה שפחות “מושגים אנליטיים”, כמה שפחות הנחות ייסוד. כמה שפחות נוסחאות…. ככה התאוריה פשוטה יותר. גך גם בניסוח המקורי של הסכין: “אין הרבות בישויות יותר מכפי הצורך”. טוב… אבל ברור שתאוריה שמסבירה הרבה דברים צריכה יותר “ישויות” מאשר תאוריה שמסבירה דבר בודד. את זה קל לתקן: פשטות של תאוריה היא היחס בין רוחב היריעה (כמה תופעות התאוריה מסבירה), לבין כמות ההנחות “לא מחוייבות המציאות”. ככל שהיחס הזה יותר גדול כך התאוריה פשוטה יותר. נשמע הגיוני….

אבל האם באמת משווים את כמות הנחות היסוד? הנה לכם תאוריה מאד פשוטה: יש אלוהים, הוא כל יכול. וכל דבר שקורה בעולם, קורה כי ככה הוא רצה. אפילו יותר מזה. לא רק שהוא שולט במה שקורה, הוא זה שגם ברא את כל הדבר הזה מלכתחילה.

תאוריה פשוטה למדי… מסבירה הכל ומניחה רק דבר אחד: קיום של אלוהים כל יכול.לכאורה, לפי תער אוקאם מצאנו את התאוריה האולטימטיבית. טובה ממנה (לפי הגישה הכמותית) לא יכולה להיות. מה לא בסדר כאן? (ואולי כן בסדר… זה בהחלט יכול להסביר למה אמונה דתית נפוצה כל כך, ולמה הוגי דעות בראשית תקופת ההשכלה, למשל דקארט, ניסו להוכיח את קיומו של אלוהים באמצעים לוגיים)

לדעתי, מה שלא בסדר הוא טווח הפעולה של ה”ישות”. אם משווים שתי ישויות (להזכירנו – ישויות בהקשר הזה הן מושגים אנליטיים של תאוריה: הנחות יסוד, משתנים חבויים, וכו’), יהיה זה רק הוגן לדרוש שלשתי הישויות יהיה פחות או יותר אותו “כוח”. לא הגיוני להשוות את אלוהים לחוקי ניוטון. ל”משוואת הפשטות” שלנו צריך להוסיף לא רק יחס בין רוחב וכמות הנחות, אלא גם להתייחס ל”חוזק היחסי” של כל “ישות תאורטית”.

אבל כל הפלפולים האלה של השוואה כמותית לפשטות של תאוריה נראים בעליל לא אלגנטיים. אני רוצה לטעון (ואני בהחלט לא הראשון שטוען את זה), שבכלל ה”פשטות” הזו קשורה לא בכמות אלא באיכות – במבנה הפנימי של המושגים בתאוריה, האסתטיקה הפנימית שלה. ובהחלט – תאוריות מדעיות (ותאוריות בכלל) יכולות להיות יפות ומרגשות מאין כמוהן (ועל כך בפעם אחרת). אבל אם נעזוב לרגע את האסתטיקה בצד אני רוצה לטעון שהפשטות של תאוריה קשורה בקשר חזק לאפקטיביות שלה.

על תאוריות והסברים אפקטיביים

שניה לפני שנגיע לאפקטיביות של הסברים אני רוצה להצביע על פרדוקס מסויים: המדע באופן כללי אימץ לחיקו את עקרון תער אוקאם בשמחה. סוג של עקרון-על מדעי ומכונן. ממש כמו הגישה האמפירית – זה שמספרת לנו שמדע הוא סדרה של השערות וניסויים שבודקים את ההשערות האלה, וממש כמו אותו עקרון ההפרכה המפורסם של פופר. וממש כמו הנחת העל של המדע שיש אמת אחת נכונה לשאלה “איך הטבע עובד”. אלא מה – תער אוקאם מכניס לכולם בדלת האחורית את האפשרות שיש יותר מאמת אחת נכונה. כי אם צריך להכריע בין 2 דברים לא על סמך אמיתות אלא על סמך פשטות המבנה של התאוריה… זאת אומרת שיכולים להיות באופן עקרוני שני הסברים מצויינים לאותה תופעה. בקבלת עקרון תער אוקאם, עושה רושם שהמדענים תוקעים עצמם מקל פילוסופית לגלגלים (מזל שמקלות פילוסופיים נשברים בקלות).

אבל נחזור לענייננו – הסברים אפקטיביים.
העולם שלנו הוא די מורכב, ואנחנו לא מבינים בו הרבה דברים. מצד שני, אנחנו מנסים להבין, מנסים לצפות מה יקרה על סמך מה שקרה, מנסים לזהות תבניות וחוקים – ככה עובד המוח שלנו, אנחנו זקוקים לקצת סדר בבלאגן. ובשביל זה אנחנו מייצרים הסברים, מפרסמים אותם ומעבירים אותם בין אחד לשני בצורות מגוונות… מה שמעניין אותנו בהסברים האלה זה ש”הם עובדים”. שההסבר באמת יוצר לנו סדר בדברים. שימו לב: “אני ממש נזהר להשתמש מהמילה “הגיוני”. באופן מפתיע, הרבה פעמים ההסברים שמצליחים ליצור לנו סדר בראש הם בכלל לא הגיוניים. הם פעמים בכלל לא נכונים. אבל הם עושים את העבודה. לכן אני קורא הם הסברים אפקטיביים.

וזה נכון לא רק להסברים בחיי היום יום או לפרשנויות בעיתון זה נכון גם למדע עצמו:
בימים אלה אני לומד תאוריות של התנהגות ארגונית. אחת התאוריות המפורסמות ביותר בתחום היא “פירמידת הצרכים של מאסלו” – תאוריה שהתפרסמה לפני קצת יותר מ-50 שנה והיתה באותה תקופה מהפכנית למדי. כל סטודנט שנה ב בסוציולוגיה/פסיכולוגיה ידע לדקלם לכם אותה. יותר מכך – במהלך נסיון העבודה שלי נתקלתי לפחות בשלושה מקרים ביועצים ארגוניים שבאו וניתחו סיטואציות ובעיות בארגון בהתבסס על התאוריה הזו וניסו לגזור ממנה פעולות רצויות. פשוט תאוריה מצויינת.

אלא מה – היא לא נכונה. מאז פירסומה לא נמצא לה שום ביסוס אמפירי משמעותי, ובשנים האחרונות נמצאו ממצאים שמפריכים אותה – עד כדי כך שהיום יש קונצנזוס די רחב בעולם האקדמי הרלוונטי שמדובר בשטויות (למרות שעדיין יש הערכה רבה לתרומה שהיתה לתאוריה מבחינה היסטורית), ואת כל התגלגלות המקרה נותנים כדוגמא לחשיבות “עקרון ההפרכה”.
אז למה ממשיכים ללמד את התאוריה הזו? ולמה יועצים ארגוניים ממשיכים להשתמש בה?

התשובה, לדעתי, היא כי זו תאוריה מאד אפקטיבית. היא מגדירה מבנה פשוט של פירמידה ב5 קומות הממפה ומקטלגת את כל הצרכים האנושיים לפי בסדר היררכי פשוט. מה יותר קל מלזכור שבבסיס יש את הצרכים הפיזיולוגיים שלנו. ממש הגיוני…. (הביטוי האנגלי מאד מדוייק בהקשר הזה: It makes sense, זה עושה הגיון, יש מאין, בדברים – גם אם מבחינה עובדתית זה לא נכון)

ותחשבו שניה – למה פירמידה? אפשר היה לצייר את זה סתם במלבן…או סתם ברשימה ממוספרת. יש משהו בציור שהופך את התאוריה הזו למאד מוצלחת. אני בעצמי עוד לא הצלחתי להבין מה בדיוק. אבל כל מי שלמד אותה או שמע עליה זוכר אותה. גם אם הוא למד שנה אחר כך תאוריה אחרת סותרת – הוא יזכור את מאסלו וישכח את הדבר האחר הזה (ששכחתי מהו).

עולמות מדומיינים והסברים אפקטיביים

הסבר כלשהו של תופעה בלתי ברורה מחייב אותך להשתמש בדמיון. לתת ייצוג לאותם “מושגים אנליטיים”, לדמיין קשרים בין דברים, או סיטואציות שלא ברור איך הן מתרחשות…. אם מדובר בתאוריה, או במערכת הסברים מורכבת, מדובר עולם מדומיין בזעיר אנפין.

הסבר אפקטיבי הוא הסבר, שהעולם המדומיין שנוצר בעקבותיו הוא עולם עם הגיון פנימי חזק. תקראו את המשפט הזה שוב, כי אני חושב שהוא לב הענין.

איך עולם מדומיין יכול להיות עם הגיון? והתשובה היא “הארי פוטר”. או “שר הטבעות”. או סיפורי המיתולוגיה היוונית. הרי הארי פוטר חי בעולם שלא באמת קיים, ובכל זאת, כל מי שקרא ספר או שניים בסדרה, יכול לדעת שיש הגיון פנימי בעולם הזה. יש קסמים שאפשר לעשות וקסמים שאי אפשר לעשות. ואחרי שקצת נכנסים לעניין – מבינים מי נגד מי ומה נגד מה. עולם מדומיין, אבל עם הגיון פנימי. פנימי – כי אין בהכרח קשר בין ההגיון הפנימי הזה ללוגיקה המדעית או להגיון היום יומי.

איך יוצרים עולם עם הגיון פנימי חדש ושונה אבל עקבי? כאמור, לדעתי זה שקול לשאלה “איך יוצרים הסבר אפקטיבי”. זה בהחלט קשור ללספר סיפור (ואני ממליץ בהקשר הזה על הבלוג של יגאל חמיש שעושה על זה דוקטורט). את התשובה הכי טובה לשאלה, מצאתי בראיון עם ג’.ק. רולינג כשבועיים לפני שיצא הספר האחרון בסדרה הארי פוטר.

רולינג אמרה שהדבר הכי חשוב כשממציאים עולם חדש, זה להגדיר ולשמור על גבולות ברורים של אפשר ואי אפשר. מותר להמציא כל דבר שרוצים. אבל לכל דבר כזה חייבים להיות מצורפים “כללי משחק” וצריך לשמור על אותם כללי משחק לאורך זמן. היא נתנה כדוגמא את זה שהיה לה ברור מההתחלה שקסמים יכולים לעשות הרבה דברים, אבל לא להחיות מתים.

אני חושב שיש הרבה חוכמה בהסבר שלה (תיזכרו בהשוואה שניסינו לעשות קודם בין אלוהים לחוקי ניוטון כשהשוונו את “פשטות” התאוריות. הסיבה שזה לא עבד היא כי לאלוהים לא היו גבולות. לא היו לו כללי “אפשר” ובעיקר לא היו לו כללי “אי אפשר”).

אם לוקחים את ההסבר של רולינג כפשוטו המדע הופך למשחק מחשבה מתוחכם. שחמט של הטבע.



תגובות

  1. גיל כותב:

    הזכרת לי את תיאוריית הצרכים של מאסלו, מה שמראה שהצורה שבה פסיכולוגיה נלמדת(ומקצועות שנגזרים ממנה) ממש לא רלוונטית היום. אם תפתח ספרי לימוד במבוא לפסיכולוגיה, מלפני 20 ו30 שנה ותשווה אותם לאלו של היום, תראה ששום דבר משמעותי לא השתנתה. כאילו לא הייתה מהפיכה קוגנטיבית, אבולוציוניות, נוירופסיכולוגית בעולם. ספרי הלימוד וגם הקורסים נלמדים בצורה משעממת כשמתעלמים בצורה בוטה ממה שמעניין את רוב האנשים בגיל הזה. למשל, תמצא מעט מאוד כתוב על אהבה, שנאה, תחרות בין אנשים, דינמיקות בתוך המשפחה ובעיקר תמצא את פרויד, ציות לקונפורמיות, למידה קלאסית, תפיסה, עיבוד מקבילי, top-down וכו’.

    הבעייה אם עיקרון ההפרכה של פופר היא שבפועל אף מדע לא עובד ככה. אף מדען לא יושב וחושב על תיאוריות שהוא יכול להפריך, אלא התהליך הוא אינדוקטיבי בעיקרו. ההפרכה היא שלב אחרון אבל גם הוא לא תמיד קובע, במיוחד במדעי החברה שם אנחנו מסתכלים על סטטיסטיקות כי מקרה בודד לא יכול להביא להפרכה מוחלטת. רק כשיש מספיק מקרים ששונים באופן מהותי מהתיאוריה אז צריכים להעריך אותה מחדש.

  2. amit כותב:

    טוב… מעולם לא למדתי מבוא לפסיכולוגיה… אולי הרווחתי משהו. אני מסכים , באופן כללי, שספרי לימוד משתנים לאט בעוד שהמחקר משתנה די מהר…לפני כמה זמן קראתי שוב את “מבנה המהפכות המדעיות” של קוהן, והופתעתי לגלות כמה הוא מדגיש את האספקט הזה של ספרי לימוד. ספרי הלימוד מייצגים אצל קוהן את הפרדיגמה. ייתכן שהעובדה שלא משנים את ספרי הלימוד זה שעדיין המהפכות שהזכרת טרם הושלמו. עוד לא התקבעה פרדיגמה חדשה. ואגב – אני חושב שפרויד גאון. הייתי דורש שילמדו אותו בכל תחום שהוא אם הייתי יכול.

    לגבי ההערה שלך על פופר: אם אף מדע לא “עובד ככה” (לפי עקרון ההפרכה), אז אחת מהשתים: או שהעקרון לא נכון (כלומר הוא לא עקרון מבחין בין מדע ללא מדע…זאת הטענה שלי בפוסט). או שהתחומים האלה אינם מדעיים (בהקשר מסויימים אני מוכן גם לקנות את הטענה הזו). יש אפשרות שפספסתי?

  3. גיל כותב:

    פרויד אולי גאון, אבל הוא לא צריך להילמד בספרי המבוא כי התיאוריות שלו אינן מדעיות ואינן נכונות. מקומו בקורסים שעוסקים בהיסטוריה של הפסיכולוגיה או בהיסטוריה של המחשבה המדעית וכיוצא באלו. הכמות העצומה שמוקדשת אליו בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה היא זו שמגדילה את חוסר הרלוונטיות שלהם.

    לגבי פופר הטענה שלי היא לא שהעיקרון לא חשוב, אלא הדרך שבה מדע עובד בפועל ומתקדם אינה קשורה לעיקרון. העיקרון הכרחי בגירסאות שונות שלו, להבדיל בין מדע ללא מדע, אבל הוא לא עוזר לנו להבין איך המדע באמת מתקדם. תיאוריות אינן מתפתחות מתוך רצון של אנשים להפריך אותן, וגם אם אנשים עובדים על הפרכה של תיאוריות אחרות זה כשלעצמו לא מלמד אותנו שום דבר לגבי מהן התיאוריות הנכונות.

  4. amit כותב:

    לא נכון?
    רגע… רגע…
    אם אני זוכר אז הטיעון: אז התאוריה של פרויד איננה מדעית כי היא לא עומדת בקריטריון ההפרכה. כלומר לא ניתן להפריך אותה. אז על סמך מה אתה אומר שהיא לא נכונה? יש לך הוכחה מדעית לכך שהיא לא נכונה? אם יש לך אחת כזו, אז סימן שהתאוריה כן ניתנת להפרכה.
    ואם אין לך – למה אתה אומר שהתאוריות של פרויד אינן נכונות?
    אני אביא לרגע את השערת גולדבך שהזכרנו בדיון אחר. ההשערה נכונה או שאינה נכונה. איננו יודעין מה מהם, אבל בטוח שאחד מהם קורה (עד כדי משפט גדל…). זה בעצם המצב גם עם התאוריה של פרויד. כיוון שהיא איננה מדעית (ועל זה אני מסכים איתך), אין שום ראיות מדעיות לנכונותה (מה שכנראה גורם לך לטעון שהיא אינה נכונה), ואין שום ראיות מדעיות שמפריכות אותה. ואם אין ראיות לכאן או לכאן, למה להיות שלילי. אפשר באותה מידה להיות חיובי ולהגיד שהתאוריה נכונה…
    מדבריך נראה כאילו יש לך כלל היסק: אם לא מצאתי ראיות מדעיות שתומכות בתאוריה, אז היא לא נכונה…. זה נשמע לי גם כלל לא מדעי בעליל (שהרי, אולי לא עבדת מספיק קשה בלחפש ראיות כאלה), וגם כלל לא נכון.

    כתוצאה צדדית מהטיעון שזה עתה כתבתי אפשר להסיק ש”נכון” שונה מ”מדעי” – שכן מצאנו דוגמא בה אי אפשר להחליף את השניים…

    אני אשמח אם תסביר איך הסקת שהתאוריה של פרויד איננה נכונה.

  5. גיל כותב:

    כמו שכבר אמרתי קודם, עיקרון ההפרכה יכול לעזור לנו להפריד בין מה שמדע לבין מה שלא, אבל הוא לא אומר לנו איך מדע מתקדם.

    צריך להפריד פה בין שני עניינים נפרדים שנראה לי שהם אלו שיוצרים את הבילבול. צריך להבדיל בין הרטוריקה של פרויד וכל הפסיכואנליטיקאים לבין התיאוריה שלו בפועל. פרויד עצמו לא עסק במדע במשמעותו המודרנית והתיאוריה שלו נובעת ממספר תצפיות בעייתיות בלשון המעטה (למשל, מדגמים מוטים שכללו רק מטופלים מבוגרים). אבל הוא המציא תיאוריה מסוימת שאמורה לומר לנו משהו על בני אדם. עקרונות רבים בתיאוריה שלו בהחלט ברי הפרכה והופרכו עם השנים. למשל, קיומה של אותה אנרגיה מינית שאף אחד לא מצא (במשמעותה הפרוידיאנית), תסביך אדיפוס שהוכח בוודאות כלא נכון (אולי בגלל שפרויד עצמו טופל על ידי מטפלת ולא אימו), הקשר בין אירועים בילדות לחיים כמבוגר (שוב, על פי התיאוריה שלו, זה לא שבהכרח אין קשר כזה). שלבי ההתפתחות אוראלי, אנאלי וכו’ שפשוט אין להם שום ביסוס אמיתי וכו’. כל אחד מהדברים הללו ניתן לבדיקה אמפירית ונבדקו במהלך השנים. אז במובן הזה, התיאוריה היא מדעית אבל היא מדעית שגויה. אני מניח שאתה מבדיל בין תיאוריה מדעית למדעית שגויה, וזה שהיא מדעית ולא נכונה הופך אותה לחסרת ערך.

    בלי קשר לזה, פרויד ואחרים בדיבור שלהם, מתאימים כל מקרה שמובא בפניהם כך שיתאים לתיאוריה הפסיכואנליטיקאית. לא ממש איכפת להם שהתיאוריה הזו הוכחה כלא נכונה. במציאות הפנימית של התיאוריה שלהם הכל אפשרי. זו הסיבה שאי אפשר לשכנע כמעט שום פסיכואנליטיקאי שהתיאוריה שגויה. הם מקבלים אותה כמו שהיא ומאמינים בה בצורה מוחלטת (עם ואריאציות שונות שהתפתחו במהלך השנים). לכן, הפסיכואנליטיקאים במוצהר אינם עוסקים במדע והתיאוריה שהם מחזיקים בה אינה מדעית במובן הזה שהיא תמיד נכונה מבחינתם. אבל היא כן מדעית לאנשים אחרים מכיוון שהיא מעלה נושאים שניתנים לבחינה אמפירית.

    המצב של פרויד שונה מהשערת גולדבך או דוגמא טובה יותר תהיה השערת ריימן. גם אם אי אפשר להוכיח אותה היום, מקובל לחשוב שהיא נכונה. יש הרבה תיאוריות שאי אפשר להוכיחן בוודאות אבל יש עדויות מצטברות שרומזות שהן כנראה נכונות. אני בהחלט מסכים שאם אין ראיות לכאן או לכאן אי אפשר לקבוע שתיאוריה מסוימת אינה נכונה. למשל, אין לנו עדויות לחיים בכוכב אחר אבל אי אפשר לומר שהתיאוריה שיש חיים מחוץ לכדור הארץ לא נכונה.

  6. גיל כותב:

    רק בשביל לחדד את התגובה שלי, הייתי מסכם ואומר שהפסיכואנליזה אינה מדעית אבל היא מעלה טענות מדעיות. בדיוק כמו אסטרולוגיה או כל פסבדו מדע אחר. העובדה שהם לא מקבלים את דרך החקירה המדעית היא זו שמכשילה ומקבעת אותם.

  7. amit כותב:

    אני מודה שעכשיו אני מבולבל לגמרי. אולי בגלל השעה. יתכן שזה בגלל שאני לא מכיר מספיק פסיכואנליזה.

    כשאתה אומר “מעלה טענות מדעיות” למה את מתכוון? לזה שמתוך כל הבבל”ת הפסיכואנליטי יש פה ושם “תחזיות” של התיאוריה שממש אפשר לבדוק אותן באופן אובייקטיבי? זו בשבילך “טענה מדעית”?

    אם כן, אז אני חוזר ושואל מה זו תאוריה מדעית. כי למיטב הבנתי עד עכשיו, תאוריה מדעית היא מערכת שמאפשרת לנו לייצר “טענות מדעיות” מהסוג שהגדרנו כרגע. את אותן הטענות אפשר לבדוק באופן ניסויי, ועל ידי כך לאשש או להפריך את התאוריה.

    לפי ההגדרה הזו טבעה הפנימי של המערכת לא משפיע על מדעיותה. כלומר יכול לשבת שם בפנים גמד או קוסם שכל פעם שנבקש “טענה מדעית” הוא יספק לנו אחת כדי שנוכל להמשיך לתפעל את המעבדה שלנו.

    אבל נראה לי שאתה מחפש יותר מזה. לא מספיק שהמערכת תספק טענות מדעיות לבדיקה, צריך שתוכן המערכת או המבנה הפנימי שלה יקיימו תנאים נוספים – וכיוון שמדובר במבנה פנימי תאורטי, לא ניתן לבדוק את זה אמפירית, אז ייתכן שיש תנאים נוספים. ולא ברורים לי מה התנאים שאתה מכוון אליהם.

    אבל מתוך התגובה שלך נראה לי שמפריע לך משהו אחר לגמרי…העובדה שכל תופעה בעולם ממופה לתאוריה באופן שנראה שרירותי. הכל מתאים, הכל נתון לשיקול דעת ופרשנות של הממפה. ושיקול הדעת הזה נתפס בעיניך כלא מדעי. אתה היית רוצה לראות נוסחא דטרמיניסטית. במיוחד שאינך חווה משהו קונסיסטנטי.

    אם זו אכן הבעיה, אני תוהה מה ישכנע אותך שאין פה שרירותיות, אלא מיפוי ממודל היטב אפילו אם מורכב מאד. כי בהחלט ייתכן שאותם פסיכואנליטיקאים, מתוך נסיונם (שהם לא מצליחים לאנוס לתוך נוסחאות – אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא סדור ודטרמיניסטי) מצליחים לייצר קביעות ומיפויים… למשל היית רוצה למדוד reliability על סוגיו. ואולי יתגלה שאם תתן ל20 פסיכואנליטיקאים לאבחן את אותו מטופל בקונטקסטים דומים – כולם ייתנו דיאגנוזה דומה…. האם זה יהיה בעיניך מבחן טוב?

  8. דנה כותב:

    בלי קשר לדיון המרתק למעלה..
    מצד אחד התרגשתי לקרוא על העולמות המדומיינים של המדע – וואו, כמה יצירתי.. מצד שני, המדע עלול “לשכוח” שאלו בסך הכל עולמות מדומיינים ולהתייחס אליהם כמציאות עצמה, ואז, במקום להיות “יצירתי”, המדע נהיה בדיוק ההיפך – מקובע ונעול מחשבתית.

  9. גיל כותב:

    עמית, בהחלט! פסיכואנליזה טוענת טענות מסוימות לגבי מבנה האישיות שלנו, לגבי הקשר בין חוויות שעברנו בעבר לאלו שבהווה וכו’. אלו טענות שניתנות לבדיקה אמפיריץ (לא כולם). אני אתן לך דווקא דוגמא הפוכה שהם כן צדקו בה במידה רבה למרות שההיגיון שלהם לא היה נכון. מנגנוני הגנה (שבאופן אירוני דווקא פותחו בעיקר על ידי אנה פרויד בתו של פרויד), אכן קיימים אצל בני אדם במידה זו או אחרת. הבעייה עם הפסיכואנליזה שהיא לא בודקת את הטענות שלה עצמה בצורה ניסויית או אחרת, וכל מקרה טיפולי שמובא בפניה נכנס תחת ההגדרות של התיאוריה ומותאם לה. זוהי הפרה של עקרונות מדעיים רבים ולכן העוסקים בתחום אינם עוסקים במדע. הם לא מעוניינים לבדוק אם התיאוריות שלהם נכונות ולהתאים אותם לפי המציאות. לכו בוודאי שהמערכת צריכה לקיים תנאים נוספים, אחד מהם זה שקיפות וחשיפה לביקורת חיצונית. הידעת למשל שעד לא מזמן מפגשי האגודה הפסיכואנלינטית היו סודיים לגמרי? הפסיכואנליטיקאים מתנהגים כמו בכת, כאלו שהאמת שמורה רק להם והם מדברים שפה מיוחדת שאף אחד מבחוץ לא יכול להבין.

    אני בכלל לא צריך איזו שהיא נוסחא אלא אני צריך שפסיכואנליטיקאים יראו לי למשל הטיפולים שהם עוסקים בהם יעילים. הידעת שאין כמעט מחקרים שבודקים יעילות טיפולים פסיכודינמיים (ואני מקווה שעדויות של אנשים לא מהווה הוכחה עבורך)? אני רוצה שיראו לי למשל שחלומות כן נובעים מהלא מודע, ושפליטות פרוידיאניות מספרות לנו משהו מהותי על בני אדם. היום אנחנו יודעים שרוב מוחלט של החלומות הם “זבל” שהצטבר במהלך היום או החיים של האדם והקשר בינם למציאות מקרי בהחלט.

    מבחן המהימנות הוא לחלוטין לא מבחן מספיק (למרות שאני בספק אם הפסיכואנליטיקאים יעמדו גם בו). זה שהאנשים שעוסקים בתחום למדו נוסחה מסוימת וכולם יכולים לחזור אליה בהתאם לקלט המתאים לא אומר שהיא נכונה. בדיוק כמו שאנשים דתיים יכולים ללמוד את התנ”ך כפשוטו, ואז כשתשאל אותם איך נחצה ים סוף, כולם יגידו לך שאלוהים עשה את זה. האם זה אומר שזה נכון?

  10. גיל כותב:

    דנה, לא ממש הבנתי מהם אותם עולמות מדומיינים ועל סמך מה בדיוק קבעת שמדענים מקובעים ונעולים מחשבתית?

  11. דנה כותב:

    גיל,
    ראית פעם אטום? עם הגרעין וכל מה שמסתובב סביבו? ראית פעם מולקולת H2O (ואני לא מדברת על טיפת מים, אני מדברת על המולקולה). שלא לדבר על אנטי-חלקיקים..
    זה עולם מדומיין, אם רוצים או לא רוצים. בסופו של דבר המדע הוא אוסף של מודלים ותאוריות שאמורים להסביר את המציאות.

    אני לא חושבת שהמדע מקובע, להיפך – אני חושבת שהעולמות המדומיינים הללו הם מאד יצירתיים. אבל הבעתי חשש שהמדע (או המדענים) עלולים לההפך למקובעים אם ישכחו שאלו רק תיאוריות, רק עולמות מדומינים, ולא המציאות עצמה.

    זה בסדר לדמיין מולקולת מים כשלושה עיגולים מחוברים זה לזה (כמו שלפעמים מצויר בספרי הלימוד, אפילו מצאתי תמונה ברשת ), אבל זה לא בסדר לחשוב שזו האופציה היחידה או שכך זה באמת במציאות.

  12. גיל כותב:

    דנה יש הבדל. אף אחד לא ראה אטום אבל אנחנו יכולים להסיק על קיומו בצורה בלתי ישירה שאינה משתמעת לשתי פנים. יש לנו הגדרות מאוד מדויקות של אטום ושל מוליקולת מים. אנחנו יודעים את ההרכב הכימי והפיסי שלהם, את היחסים שלהם עם מרכיבים אחרים וכו’. את יכולה לתת לי למשל הגדרה אובייקטיבית של תת מודע?

    אלו לא רק תיאוריות אלא זו אכן המציאות. אנחנו לא חייבים לחוש משהו כדי לדעת שהוא קיים, אלא יכולים להסיק על קיומו בצורה בלתי ישירה. אף אחד לא רואה אור אולטרא סגול אבל אנחנו יודעים בוודאות שהוא קיים. אני לא נכנס לדימויים שונים או ציורים, כי אלו נועדו להמחיש במה מדובר ואף אחד לא טוען שזה באמת ככה נראה במציאות. כל הרעיון הוא להפוך דברים לא מוחשיים למשהו קצת יותר מוחשי שיקל עלינו להבינו, אבל ברור לכולם שזו רק מטאפורה.

  13. יובל כותב:

    בלמידת מכונה יש קריטריון כמותי לבחינת תיאוריות הנקרא אורך תיאור מינימלי –
    Minimum Description Length (MDL)
    http://www.answers.com/topic/minimum-description-length
    בהינתן מודל כמותי (נוסחה, אלגוריתם) המתאר נתונים, בודקים כמה הוא מסובך
    (לפי אורך התכנית, מספר פרמטרים וכו’) ובוחרים בפשוט מבין המודלים האפשריים.
    השיטה הושפעה מתער אוקאם. כמובן, האילוץ המנסח את התיאוריה כתכנית מחשב הוא משמעותי.

  14. יובל כותב:

    תיקון קטן – הפשטות צריכה להיות של שילוב התכנית והנתונים.
    לדוגמה – מודל המתאר אוסף נתונים כטבלא – אינו חסכוני.
    תיאור שלהם כקו רגרסיה ליניארית בעל שני פרמטרים – חסכוני יותר,
    אבל צריך גם לתאר את הסטיות מהקו…

  15. amit כותב:

    אני אכן מכיר את גישת הMDL. וכמו שאמרת האילוץ לנזח את התאוריה כמודל חישובי הוא הדבר המשמעותי, הרבה יותר מקריטריון האורך. זהו למעשה ה”הארי פוטר” של הסיפור ( או למעשה הג.ק. רולינג) בכך שהוא מציב גבולות מה אפשר ומה אי אפשר: מה שאי אפשר לנסח בשפה פורמלית לא נכנס לסיפור, ואפילו יותר מזה גם רעיונות שהם פשוטים לניסוח לא פורמלי עדיין יכולים להיות מאד מורכבים וארוכים לניסוח פורמלי.

  16. גיל כותב:

    הבעייה היא שמודלים חישוביים לא ממש עובדים במדעי החברה. יש תתי תחומים של פסיכולוגיה וסוציולוגיה מתימטית שעוסקים בזה, אבל הפער בינם לבין המציאות גדול מדי. הבעייה העיקרית היא שכשעוסקים באנשים תמיד יש “רעש” והרבה חריגות ומודלים מתימטיים מתקשים להתייחס אליהם בצורה טובה. הסתכלות של מומחה לעומת זאת יכולה לומר לנו האם החריגות הללו חשובות? ממה הן נובעות, האם אלו טעויות מדידה סטנדרטיות או שמה מעידות על משהו יותר מהותי? וכו’. העולמות האנושיים אינם מושלמים כמו המתמטיקה לשמחתנו.

  17. טל ירון כותב:

    עמית,
    להערכתי פיספסת משהו במשוואה:

    כדי לבחור בין תיאוריות, עליך לבחור את התיאוריה המינמלית (הדורשת מינמום ישויות – התער), שמסבירה את מירב התופעות שאתה ואנשים מהימנים אחרים רואים. והתאוריה הזאת לא הופרכה. כלומר הפרמטר החסר לך הוא פרמטר “התיאוריה יכולה להסביר יותר תופעות”.
    כך לדוגמא, התיאוריה הניוטונית נופלת מול תיאוריות היחסות והתיאוריה הקוואטנית, למרות שהיא משתמשת בפחות ישויות, כיוון שהתיאוריה הניוטנית אינה יכולה להסביר תופעות ברמת הקוואנטים וברמת המאקרו שהתיאויות המודרניות מסבירות, ואילו הן יכולות להסביר תופעות מרמת הקוואטנים, דרך רמת הבניים ועד רמת המאקרו.

    אבל אכן, יתכן מצב שבו כמה תיאוריות מסבירות באותה רמת הצלחה את אותן תופעות באותה רמת פשטות, ושתיהן מצליחות לעבור בהצלחה את המבחנים שהמבקרים מציגים בפניהן. במצב כזה, סביר להניח שפרמטרים חברתיים יתחילו להשפיע בצורה מובהקת יותר. קהילת המחקר תתפלג בין התיאוריות השונות, והן תנסנה לאושש את התיאוריה שבהן המדענים מאמנים, ולהפריך תיאוריות חלופיות. נראה שבמקרים רבים, במצב זה לכוח החברתי של נושאי התיאוריה, תהיה השפעה גדולה. אך על פי המאמר הזה: (Sterman, J. D. and J. Wittenberg (1999). “Path Dependence, Competition, and Succession in the Dynamics of Scientific Revolution ” Organization Science 10(3): 322-341w), לבסוף יגיע שלב בו גם תיאוריה שחבריה ניכנים בכוח חברתי עדיף, תקרוס, כאשר היא תכשל בהסבר תופעות חדשות שאלהין יחשפו המדענים מכלל הקהילה. מאמר זה מציע כי בטווח הארוך, הפרדיגמה הפשוטה ביותר, שמסבירה תופעות רבות יותר, ועברה מבחנים רבים יותר, היא זאת שתשרוד.

  18. amit כותב:

    טל,
    מאד סביר שאני מפספס משהו. אבל לא בטוח שהבנתי מדבריך מהו. ל”יכולת להסביר יותר תופעות” התייחסתי דווקא (פסקה ראשונה בחלק על תאוריות פשוטות)ץ ולגבי התאוריה הניוטונית – היא נופלת מבחינה מדעית כי היא בעיקר לא נכונה. לעומת זאת, לאוסף התופעות שהיא כן מנסה להסביר (תנועה במהירויות נמוכות…) היא מהווה תאוריה פשוטה יותר מהמשוואות המורכבות של איינשטיין – ולכן עד היום מלמדים אותה. זו הוכחה, בעיני, לעובדה שתאוריה לא צריה להיות נכונה, אלא פשוט להסביר טוב, גם אם רק בקירוב, את התופעות שבטווח שלה.
    תודה על ההפניה למאמר. אני אציץ בו ואז אולי אוכל להגיב לענין. מפתיע אותי לראות מאמר על פילוסופיה של המדע בעיתון של לימודי ארגון… אבל בגדול זה חדשות טובות בשבילי 🙂

  19. טל ירון כותב:

    עמית,

    כן, אתה צודק. באמת ציינת את זה בפיסקה הראשונה של “תיאוריות פשוטות”, אלא שההסבר היה במילים לא מספיק ברורות עבורי.

    יחד עם זאת, המינוחים שאת משתמש בהם הם בעייתים, בהקשר של התיאוריה שאתה מנסה לתאר: אי אפשר להגיד “התיאוריה הניוטונית אינה נכונה”. זאת כיוון שלעולם אינך יכול לדעת האם תיאוריה נכונה. כדי לדעת זאת, עליך להשוות בין התיאוריות לבין הדבר האמיתי שהן מתייחסות אליו. כיוון שאין לנו גישה לדבר האמיתי (או לדבר כשלעצמו, על פי קאנט), אין לנו אפשרות לברר האם היא נכונה. גם פופר, אומר שכל מה שניתן לומר על תיאוריה זה שהיא הופרכה (refuted)או לא הופרכה (corroborated). נכון להיום התיאוריה של ניוטון הופרכה, והתיאוריות המודרניות עוד לא הופרכו.
    במדע אין כזה דבר “הוכחה”. רק במתמטיקה שבה יש מערכת אקסיומות מוגדרת היטב, ניתן להגיד שבמסגרת האקסיומות ונגזרותיהן, הוכחנו משפט כל שהוא. אפילו במתמטיקה, אם משנים את אקסיומות הבסיס, כל הוכחת המשפט נופלת. במדע בוודאי ובוודאי שאיננו יכולים להוכיח (כיוון שיש כל הזמן שינוי באקסיומות (פרדיגמות בשפה המדעית)). אנו רק יכולים לומר כי עדויות מסוימות מחזקות את התיאוריות שלנו, או מחלישות אותן.

    לבסוף, הקשר בין המערכת הרציונלית שתיארת שמסתמכת על פופר-קאנט, לבין מדע אירגוני הוא חזק מאד ונסמך על הספר של תומס קוהן “מבנה המהפכות המדעיות”. קון מראה כי למעשה לשינוי בתיאוריות מדעיות (או פרדיגמות = אקסיומות מדעיות), יש מקורות חברתיים. המדע הינו אירגון חברתי, שבו התיאוריות משחקות תפקיד חשוב בשרידת הפרטים של האירגון, ובשרידות האירגון עצמו. יש על כך שפע מאמרים בתחום שנקרא sociology of science. לצערי, קון שכח לציין בספרו שיש לקיומה של תיאוריה גם אלמטנים רציונלים ולא רק חברתיים או פסיכולוגים. בעקבות ספריו של קון, וספרו של של בלור (Bloor, D. (1976). Knowledge and social imagery.)התפתח ענף בסוציולוגיה של הידיעה שפנה לגישת ה-strong program, שאומרת כי לשינויים בפרדיגמות המדעיות יש אך ורק סיבות חברתיות ופסיכולוגיות. המאמר שציינתי בתגובה הקודמת, הוא המאמר הראשון שבו אני רואה התייחסות גם לפרמטרים חברתיים ופסיכולוגים, וגם ליכולת ההסבר של תיאוריה.

    החוכמה היא לראות כיצד כל הפרמטרים הללו (ועוד רבים אחרים), משפיעים על התפתחות תיאוריות.

    נ.ב.
    אודה לך אם תשלח לי דואל כאשר אתה מגיב (לא הצלחתי להפעיל את ה-RSS)

  20. טל ירון כותב:

    עוד דבר, בוודאי שתיאוריות צריכות להסביר טוב. למעשה, וזה כבר משהו שאני מקווה לפתח יום אחד, תיאוריה אינה מפסיקה להתקיים. רוב התיאוריות שהתקימו והתקבלו, מתארות תחום מוגבל של חוקיות. כך למשל, כאשר אתה בונה בית, אתה משתמש בתיאוריה שכדור הארץ שטוח (בתיכנון הבית אין התייחסות לעקמומיות כדור הארץ). כאשר אתה מתכנן כביש ארוך, אתה בהחלט צריך להתחשב בעקמומיות של כדור הארץ, אך אינך צריך להתחשב בכך שהוא אליפסה ולא עיגול.
    באופן כללי, תיארויות מתקדמות יותר, נותנת הסברים ליותר תופעות, אך יחד עם זאת הן כמובן הופכות למסובכות יותר. לפעמים אתה עדיין יכול להשתמש בתיאוריות פשוטות, כדי לבצע מטלות פשוטות.

  21. ד.ט כותב:

    נקודה צדדית, השימוש בפירמידה דווקא אינו ליופי. זה ממחיש שני דברים, לפחות: שסיפוק הצרכים שבשלבים הנמוכים הוא תנאי מחייב לסיפוק הצרכים שבשלבים העליונים, וששיעור המספקים את צרכיהם יורד משלב לשלב.

הוספת תגובה