זוהי חוויה שעובר בצורה כזו או אחרת כל סטודנט למדעי החברה, בעיקר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. ניסויי מילגרם על ציות לסמכות. המהדרין גם משלבים אמצעים אורקוליים כדי לחסוך מעצמם את ההסברים. הנה למשל לינק לסרט של הBBC על הניסויים: http://www.youtube.com/watch?v=BcvSNg0HZwk&feature=PlayList&p=106674D9BC6F922E&index=0&playnext=1 וזה החלק הראשון שלו:

הרעיון של הניסויים פשוט. מספרים לנבדקים שהם אמורים לתת שוק חשמלי למישהו (שהם רק שומעים, אבל לא רואים) כשהוא עונה תשובה לא נכונה לשאלה. סיפור הכיסוי הוא שמדובר בניסוי בהשפעת משוב על למידה או משהו כזה (צריך לזכור שהניסויים נעשו בשנות ה60 של המאה הקודמת, אז עוד האמינו בסוג של למידה באמצעות התניה התנהגותית). ככל שהניסוי מתקדם השוק החשמלי שנותנים לקורבן הבלתי נראה גדול יותר, וכך גם הצרחות והכאב שהוא משמיע (הקורבן הוא בעצם שחקן). מטרתו של הניסוי היא לבדוק עד מתי הנבדק מוכן לשתף פעולה עם הניסוי הלכאורה מסוכן הזה, כאשר מנהל הניסוי אומר בקול שקט וסמכותי “הניסוי חייב להימשך” בכל פעם שהנבדק מעלה ספקות או התנגדויות להמשיך במשימה.

הממצא שהכה בתדהמה את העולם (ושסידר למילגרם מקום של נצח בהיכל התהילה של המחקר) הוא שלא מעט אנשים מן השורה מוכנים ללכת רחוק מאד וללחוץ על כפתור שהם מאמינים שגורם לשוק חשמלי של מאות וולטים לקרבן תמים, וכל זאת כתגובה לבקשה מדמות סמכותית. אנשים מוותרים בקלות על הפעלת שיקול מוסרי או שיקול דעת כלשהו בנוכחות סמכות, אנשים מוכנים לפעול באכזריות ובאופן לא רציונלי בתגובה לבקשות מדמויות סמכותיות. איום ונורא. מה זה אומר על המין האנושי, נשאלת השאלה בכיתה, ואצלנו כמובן הדברים מתקשרים גם לשואה וגם לנוכחות הצבא בשטחים. שישו ושמחו.

אז אני רוצה לשפוך קצת מים קרים על מדורת ההלם הזו. ההלם היחיד שאני מקבל מכל הסיפור הוא מכמות תגובות הזעזוע והאחידות שלהם. ראשית, כשדנים בניסויים האלה בקורסים מתקדמים, אז נדרשים לרדת יותר לפרטים ולבחום את הניסויים בעין ביקורתית. האם יש כאן באמת ציות לסמכות? האם באמת לא נעשה כאן שיקול דעת מוסרי? אולי דווקא כן, אחרי הכל הנבדקים האכזריים לכאורה יודעים שמדובר בניסוי שנעשה באוניברסיטה ושיקול הדעת שלהם עשוי לומר להם שזה בסדר, שלא ייתכן שבאמת נגרם כאן נזק. והם צודקים, באמת לא נגרם נזק לאף אחד. אחד הדברים שהפריעו לי בקריאה ביקורתית של הניסוי היא שלא ראיתי יותר מדי “ציות לסמכות” אלא יותר “קונפורמיזם” – התיישרות לפי ונורמות וכניעה ללחץ חברתי (מאוחר יותר התברר לי שאני לא לבד, למשל כאן. וגם הסתבר לי, אבל אבד לי הלינק, שבעזבונו של מילגרם ישנם מסמכים שמעידים על כך שמלכתחילה הוא תכנן את הניסויים כניסויי המשך לניסויי הקונפורמיות של אש). וישנה כמובן הביקורת הרגילה על האתיות של עריכת ניסויים כאלה ועוד כהנה וכהנה ביקורות.

אבל לא על הביקורות המדעיות על הניסוי אני רוצה לדבר. בואו נניח לרגע שהניסוי תקין לגמרי ושהוא מוכיח מעל לכל ספק שאנשים שאנשים מצייתים לסמכות באופן עיוור כל כך עד כדי כך שהם מסוגלים לעשות דברים איומים ונוראיים. השאלה שלי היא למה זה מפתיע כל כך. הרי מגיל 0 מחנכים אותנו לציית לסמכות. אפילו היום בעידן הפוסט מודרני כמעט כל ספר הורות בסיסי מדבר על “סמכות הורית” ועל דרכים לבנייתה טיפוחה ושמירתה (הנה לינק מצמרר מלמה-נט). כשנכנסים לבית הספר מיד מתעוררת שאלת המשמעת, ואנחנו שומעים השכם והערב על כמה משמעת זו היא קריטית לעצם תהליך הלמידה (שלא לדבר על קיום מוסד בית הספר, הנה עוד לינק מצמרר בו מנהל תיכון בתל אביב, בעל תואר ד”ר אומר: ” אנחנו שוכחים שבמערכת חינוך המשמעת היא לא אמצעי להשגת מטרות אחרות, אלא מטרה בפני עצמה. כשאנחנו מחנכים את הילדים להתנהג לפי כללי משמעת, אנחנו מביאים לכך שהם יהיו ממושמעים כבוגרים, יגיעו לעבודה בזמן ויעשו את מה שהם מצווים לעשות היטב ולא בערך”). אחר כך יש צבא, ואחר כך צריך לעשות מה שהבוס אומר בעבודה. ותמיד יש חוקים ותקנות ומסים שצריך לשלם. הצייתנות נמצאת בכל מקום, ועושה רושם שהיא מכשיר די חשוב בעיצוב החברה בה אנחנו חיים. אז מה הפלא שאנחנו צייתנים עיוורים לסמכות? ככה חינכו אותנו.

אז צייתנות זה טוב או צייתנות זה רע? היא מועילה או מזיקה? כמובן שאין תשובה מוחלטת, זה תלוי הקשר. אבל כנראה ש-1. היא מרכיב חיוני בהרבה תהליכים ומבנים חברתיים מורכבים. לא בטוח שהאנושות היתה מגיעה לירח ללא צייתנות אנושית ברמה כלשהי. לא בטוח שהיה לנו חשמל והיו לנו מטוסים ואינטרנט בלי צייתנות המובנית לתוך תהליכים חברתיים. אולי גם לא היו לנו מלחמות ופיגועי טרור. 2. כמו כל דבר כמעט, כשלוקחים אותו לקצה, כשמותחים אותו עד דק, או ad absurdum, מקבלים משהו מגוחך או מעוות או מסוכן או כולם יחדיו. במלים אחרות לכל דבר טוב יש הסיטואציה בה הדבר הזה הוא רע מאד. כמו כל דבר טוב אפשר להשתמש בו לרעה. עם קצת עזרה מבחוץ כל גולם יכול לקום על יוצרו.

וזו הסיבה שאינני מתרשם ובוודאי שאינני בשוק מניסויי מילגרם. כפרטים בחברה אנחנו די צייתנים באופן טבעי, ואפשר לנצל את זה לרעה. זה בדיוק מה שמילגרם עשה. זה מה שמנהיגים נוראיים כאלה אחרים עשו לאורך ההיסטוריה, אבל לעומת זאת מנהיגים טובים ומנהלים טובים השתמשו בזה כדי להקים מפעלים, לפתח טכנולוגיות וכדי להביא רווחה לאזרחים. כשמסתכלים על זה ככה עולות שתי שאלות. הראשונה קשורה לנבדקים של מילגרם, או באופן רחב לצייתנים בפוטנציה שבינינו. האם אפשר לשים גבולות לצייתנות? האם אפשר לפתח צייתנות סלקטיבית, שבה אנו יודעים לציית במקומות שצריך אבל יודעים להיעמד על רגלינו האחוריות ולסרב בעקשנות כשמישהו מנסה לנצל את צייתנותנו לרעה. במובנים רבים ה”שוק” שקיבלנו מניסויי מילגרם הוא ההבנה שאנחנו לא כל כך טובים בצייתנות סלקטיבית.

אפשר לדון בשאלה הזו (ואכן דנו בשאלה הזו) מהרבה היבטים. אעיר רק הערה אחת: ראשית בשום מקום לאורך הדרך לא מאמנים אותנו להיות סלקטיביים בצייתנות. רוב ההורים שומרים באדיקות על סמכותם (כמובן, יש הורים יותר ופחות “קשוחים” אבל הקשיחות אינה מתבטאת בקבלה של סרבנות אלא בנתינת חופש פעולה מלכתחילה. ילד שנותנים לו חופש פעולה לא לומד להיות סלקטיבי בצייתנות שלו ממש כמו ילד שמחמירים ומקפידים איתו). גם בבית הספר לא מלמדים אותנו להיות סלקטיביים. בצבא בטח שלא (למרות שבגלל מצבנו הפוליטי העדין, דווקא בהקשר הזה הנושא עולה לדיון ציבורי בארץ מדי פעם, בד”כ בהיבטים שליליים של דלגיטימציה של הסלקטיביות). אם כל מערכות החיים לא מאפשרות סלקטיביות בצייתנות, למה סביר לצפות שנצליח לעשות זאת כשבאמת יהיה צורך בכך.

שאלה שניה מסיטה את הדיון מהנבדקים של מילגרם למנהל הניסוי (או המנהיג). על פניו נראה שהרבה יותר קל לנסות לדאוג שמנהיגים לא ינצלו לרעה את תומכיהם, מאשר שהתומכים יפתחו צייתנות סלקטיבית ושיקול דעת. בסופו של דבר למנהלים יש באמת (בד”כ) יותר אינפורמציה ונסיון בנוגע להחלטות המתקבלות. איזה כלים ואיזה נימוקים עומדים לעובד הפשוט שרוצה לסרב,כדי לנמק את בחירתו? אולי הוא לא יודע פרט חשוב שמשנהאת התמונה כולה? מנהיגים יש מעט וחיילים פשוטים יש הרבה, וייתכן שכדי למנוע זוועות הנובעות מצייתנות עיוורת לא צריך לשנות את הצייתנות העיוורת אלא לשנות את מי שמשתמש בה. במובן הזה מילגרם פספס לחלוטין את המטרה.

אסיים בשאלה שלישית: מה תפקידו של המדע בהתמודדות עם תופעת הצייתנות? מה מקומם של ניסויי מילגרם? נהוג לחלק תאוריות מדעיות (ובכלל מחקר מדעי) לשתי קבוצות גדולות: מחקר תיאורי/הסברי, כזה שמתמקד בהבנת תופעות קיימות וחשיפת חוקים ותהליכים שמניעים וגורמים לאותן תופעות, לבין מחקר נורמטיבי – כזה שמתמקד בשאלות של מה צריך להיות או מה ראוי לקרות (ואיך לגרום לזה לקרות). מאד חשוב לא לבלבל בין השניים. הניסויים של מילגרם מנסים להיות בצד התיאורי. ההסבר שהעליתי כאן על חשיבותה של צייתנות הוא הסבר אבולוציוני באופיו, שכן הוא טוען שצייתנות התפתחה כי היא הביאה לתוצאות טובות (יותר מהנזקים שהיא גרמה). הסברים כאלה הם תאוריים, לא נורמטיביים. זה שהאבולוציה העדיפה צייתנות עד היום לא אומר שצייתנות היא דבר ראוי או כדאי בנקודת הזמן הנוכחית (ממש כמו שהבנת המקורות האבולוציוניים והתרבותיים לאפליית נשים אינה עילה להמשיך להפלות נשים). בהחלט ייתכן שהיום החברה נמצאת במקום חדש ביחס לסביבתה ושבמצב הקיים לצייתנות אין יותר יתרון אבולוציוני כלשהו. בכך שאני מבין ואינני מופתע מניסויי מילגרם אינני אומר שאני מקבל צייתנות עיוורת כערך מוסרי. נהפוך הוא – אני אשמח אם התקדמות המחקר התיאורי תעזור לגבש אלטרנטיבה נורמטיבית ותייצר כלים ליישום אפשרי שלה בחינוך , בהורות ובחברה בכלל. אינני מקדש סמכות הורית או סמכות מורית, אבל אני (משתדל) לשלם מסים. נכון. סביר להניח שגם עם האלטרנטיבה הספקולטיבית הזו ניתן יהיה לשחק ad absurdum ולהגיע לתוצאות מזעזעות. אבל אולי נקנה לנו כמה שנים של שקט לפני שהגולם יקום שוב על יוצרו.



תגובות

  1. נעמי כותב:

    כרגיל, אני נהנית מיכולת הניתוח וההסבר שלך, אבל אני לא יכולה להתעלם משאלה, ואולי אפילו פרדוקס שמבצבץ בפסקה האחרונה.
    ברגע שאנחנו מסתכלים על המדע כשמהו שיכול (ואולי צריך) לבחון שאלות של “מה ראוי”, או אפילו קוראים למחקריו “מחקרים נורמטיביים”, האם אנחנו לא מעמידים גם אותו במקום של בעל הסמכות? כלומר, האם נציית גם למחקר נורמטיבי את התוקף שאנחנו נותנים לסמכויות אחרות (מנהיגים, הורים, וכו’)?

  2. אסף כותב:

    אני חושב שאתה מפספס את המהות של השוק והזעזוע מהניסוי של מילגרם. אתה צריך להסתכל עליו מנקודת מבט היסטורית.
    אנשים הסתכלו על הנאציזם ולא האמינו שדבר כזה יכול לקרות במערב ה”פתוח” וה”דמוקרטי”. אנשים היו בטוחים שמשהו לא בסדר בעם הגרמני אם הם נתנו לעצמם להיות מובלים אלי תהום כעדר גנו שועט.

    הזעזוע מהניסוי של מילגרם הוא בדיוק אותו זעזוע שאתה מקבל כשאתה מתעורר בבוקר אחרי ליל שכרות והולך לראי כדי למצוא על עצמך שלולית קיא קרושה של בירה, ויסקי ובייגל’ה לעוס.
    הזעזוע בא כי עמוק בפנים, החברה המערבית (או לפחות חלק ממנה) הבין שהיטלר יכול היה לקום בארה”ב בדיוק כמו שהוא קם בגרמניה. וכל מה שצריך זה מישהו שנראה סמכותי וכריזמטי ושיגיד לך שזה בסדר. כמובן שבגרמניה התנאים היו פשוטים יותר לעומת ארה”ב של המילניום החדש, ואם יגיע היטלר שני הוא כנראה באמת יגיע ממקום הרוס, אבל דווקא כשהוא יגיע ממקום פורה ומשגשג אז הוא יהיה מסוכן עוד יותר.

    זה הזעזוע.

  3. amit כותב:

    אסף, תודה על תגובתך. לצערי אין לי מושג איך זה להתעורר בבוקר בתוך שלולית קיא, אבל את ההקשר ההיסטורי אני דווקא מבין, ובאמת נראה לי סביר להזדעזע מהניסוי בהקשר ההיסטורי של שנות השישים. אבל בכל זאת עברו איזה 40 שנה מאז, והפרספקטיבה שלנו היום שונה. בעצם יותר משאינני מבין את הזעזוע, אינני מבין את ההתעלמות מכך שזה בעצם מה שאנחנו רוצים שיהיה. כל מערכות החיים שלנו, גם בתרבות האולטרה-אינדיבידואליסטית של המערב, מובילות אותנו ומכשירות אותנו לרגע בו יגידו לנו מה לעשות ואנחנו נגיד כן.
    אני חושב שהזעזוע מהניסויים הוא סוג של התמודדות, שלא לומר מס שפתיים, לדיסוננס הקוגניטיבי הזה.

הוספת תגובה