הבלוגר המצויין גן אנוכי כותב על טקס כיבוי האורות שמגוחך בעיניו, על אנרגיה, כורים גרעיניים ושמירת הסביבה. זו כמובן סיבה מצויינת להצטרף לחגיגה ולהוסיף כמה מחשבות משלי לעניין, במיוחד כיוון שהתובנות שלי שונות לחלוטין משלו.

אז האם כדאי או לא כדאי לבנות כורים גרעיניים? ובכן, אני חושב שלא כדאי. אבל לא בגלל שהם מסוכנים יותר משיטות אחרות לייצור חשמל, ולא בגלל שהטכנולוגיה שלהם מזיקה לסביבה. היא לא, לפחות לא באופן ישיר. אנרגיה גרעינית היא באמת אנרגיה נקייה הרבה יותר. וגם לא בגלל שכורים גרעיניים לא יעילים. בעצם, אני נגד בניית כורים גרעיניים דווקא בגלל שהם יעילים מאד. דווקא בגלל שהם מסוגלים לייצר הרבה מאד אנרגיה במעט יחסית מאמץ.

למה היעילות הזו רעה כל כך? כי זה יוצר קיבולת ייצור אנרגיה גבוהה הרבה מהנדרש (excess capacity), ועודף הקיבולת הזו הופכת מהר מאד לעודף צריכה. כלומר כשיש קיבולת לא מנוצלת היצרן מוריד מחירים, הצרכן צורך יותר. כלכלה פשוטה. אם אתם זקנים כמוני אתם בטח זוכרים את הפרסומת “יותר חשמל פחות עמל”. זה בדיוק זה. ולמה הרבה אנרגיה, ועוד נקיה, בזול זה דבר רע? כי מה שמזיק לסביבה זה לא אופן ייצור האנרגיה, זה אופן ניצול וצריכת האנרגיה. ככל שצורכים יותר אנרגיה מחממים יותר את כדור הארץ, יוצרים יותר פסולת וכו’. נצילות של מנועי רכב סטנדרטיים עומדת על בין 10-50%. מתוך כל ליטר דלק שאתם קונים, כחצי ליטר או יותר משמשים כדי לחמם את הסביבה. סוג של בזבוז, וגם נזק

הגברת צריכת האנרגיה רק תגביר את הנזק הסביבתי, ולכן שיטות שיגבירו את קיבולת ייצור האנרגיה שלנו רק יזיקו בסופו של דבר לסביבה. לא משנה כמה הן זולות, נקיות, בטוחות.

הפתרון האמיתי לבעית האנרגיה ושמירת הסביבה הוא מציאת פתרונות לשימוש יעיל יותר באנרגיה, כדי שנשתמש פחות באנרגיה. כי אסור לשכוח אנרגיה זו לא מטרה, זה אמצעי להשיג מטרות אחרות. אם צריך שאנשים יבואו לעבודה בבוקר (מטרה נעלה לכשעצמה…) אפשר לבצע אותה תוך בזבוז רב של אנרגיה (לתת לכל עובד רכב משלו, ולתת לו להגיע באופן עצמאי לעבודה), או בצורה יעילה יותר (הסעה מאורגנת), או בצורה יצירתית (למשל, לאפשר לעובד לעבוד מהבית). כמו שאתם רואים, אמצעים לניצול טוב של אנרגיה לא חייבים להיות טכנולוגיים, למרות שאני חושב שיש הרבה מקום לטכנולוגיות שישיגו את אותן מטרות בפחות אנרגיה. לפעמים כל מה שצריך זה לחשוב קצת, לשנות אורחות חיים, לפעמים רק במעט. המטרה היא לא להיות יותר “ירוק” אלא להיות יותר חסכוני.

כדי שזה יקרה צריכים שינוי תפיסתי. בהקשר הזה טקס כיבוי האורות הוא חשוב, כי הוא מעלה את המודעות לנושא (גם אם בצורה קצת שטחית ופופוליסטית). אבל זה לא מספיק. הצרכנים הקטנים הם בזבזני אנרגיה קטנים יחסית, וכדי לשנות את הדברים גם מבחינה ממוסדת צריך, לדעתי גם לתמחר שימוש באנרגיה באופן שונה. למעשה הדבר הנכון לעשות הוא לתמחר אנרגיה (חשמל, דלק וכו’), לא על סמך כמות השימוש, אלא על סמך יעילות השימוש. כלומר ליטר דלק שמשתמשים בו כשנוסעים במכונית לבד צריך לעלות יותר מאשר אותו ליטר דלק אם נוסעים במכונית 4 אנשים (מי מרים איתי את הכפפה לפיתוח טכנולוגיה שתאפשר תמחור דיפרנציאלי של אנרגיה לפי נצילות?). רק כך אפשר לעודד יחידים, מוסדות וממשלות להשקיע בניצול נכון של אנרגיה. כי אני מזכיר, הבעיה הסביבתית העיקרית עם שימוש באנרגיה הוא לא ייצורה הראשוני, אלא הצריכה שלה, או יותר נכון ניצול לא נכון שלה.

אחרי שהבהרתי את הנקודה המרכזית, אפשר לעבור לכמה נקודות צדדיות. נקודה צדדית וחשובה היא תוצרי הלוואי של ייצור אנרגיה. זיהום אוויר הוא אחד מהם. בכל תהליך ייצור משתמשים במשאבים כלשהם (עליהם משלמים בד”כ), ומייצרים תוצר כלשהו (עליו מקבלים כסף כשמוכרים אותו. כל חברה תעשייתית סבירה מנסה למקסם את הרווח על ידי הגברת ההכנסות ו/או הקטנת ההוצאות. אבל בתהליך הזה יש עוד דברים שלא נכנסים למשוואה הזו. בכלכלה קוראים להם externalities, “חוצנים” כפי שאני אוהב לקרוא להם (זה לא התרגום המקובל). מדובר בתוצרי לוואי של תהליך הייצור אשר עליהם החברה לא מרוויחה כלום, וגם לא מפסידה כלום, ולכן בד”כ מתעלמת מהם לגמרי בשיקוליה. זיהום אוויר בפרט ואפקטים סביבתיים בכלל הם דוגמא רלוונטית. כל תהליך ייצור מייצר זיהום אוויר (או אדמה, או זבל וכו’), כלומר נזק סביבתי כלשהו, אבל החברה לא משלמת עליו, ולכן אין שום כח כלכלי שיגרום לה להיות “נקייה יותר”. ה”חוצנים” האלה גורמים הרבה פעמים לכשלי שוק ועוד צרות אחרות, ויש תאוריות כלכליות רבות איך אפשר וראוי להתמודד איתם. אבל הדרך הכי סבירה היא “להפנים אותם” לתוך התהליך. למדוד ולתמחר אותם. זה כבר קורה. ממשלות מתחילות לנסח תקנים של זיהום ומחייבות חברות לעמוד בתקנים האלה או לשלם מסים/קנסות על אי עמידה בתקנות כאלו ואחרות. זה קורה, בינתיים לא קורה מספיק לדעתי, אבל אנחנו בכיוון הנכון. כשהתהליך הזה יושלם גם שוק האנרגיה ייראה אחרת. הבעייה תהיה כמובן תיאום בינלאומי בגלל הטרגדיה של נחלת הכלל (tragedy of the commons).

הטרגדיה של נחלת הכלל מתייחסת למצב בו לאף פרט בחברה מסויימת אין סיבה “רציונלית” לשמור על משאב שנגיש לכלל. להיפך, הרבה פעמים כדאי לו לנצל אותו ככל שהוא יכול. אבל אם כולם נוהגים כך, המשאב הזה נהרס ופוגע בכולם. סביבת כדור הארץ היא בדיוק דוגמה למשאב כזה. כשסין מנסה להתחרות בארה”ב, אין לה שום סיבה רציונלית לנסות לייצר אנרגיה נקייה, כשאנרגיה “מלוכלכת” זמינה לה וזולה לה. הפגיעה ב”סביבה” היא פגיעה לא בסין, אלא בכדור הארץ, ואף אחד לא מוכן להיות הפראייר שיפסיד רווחי ענק בתעשייה כדי לשמור על משהו שלא שייך לו. גם כאן התאורייה הכלכלית והסוציולוגית הציעו המון פתרונות ודיונים אינסופיים על מאפייניה של אותה נחלת הכלל. אני רוצה להשאיר את הדיון כאן ברמה של הצגת הבעייתיות, ורק טיזר קטן לכיוון פתרון אפשרי: אם כבר בניית כורים (וכאמור אני נגד), אולי צריך שארה”ב גרמניה וצרפת יבנו כורים לסין ולהודו ולא לעצמם. כדי לשמור על נחלת הכלל.

נושא נחלת הכלל מחזיר אותי אל הרמה האישית ואל טקס כיבוי האורות. צודק “גן אנוכי” שאומר שכיבוי האורות לשעה לא מדגדג אפילו את קצה קצהה של צריכת האנרגיה העולמית. למעשה גם מה שמסוגל לחסוך אדם אחד במשך שנה שלמה של הימנעות מאנרגיה, לא מתקרב ללהשפיע על שום דבר. אבל זה בדיוק הטרגדיה של נחלת הכלל. אם כולם ינהגו כך (כולל חברות, מוסדות, מדינות), אז תהיה לזה השפעה, אבל לאף פרט בתוך המערכת הזו אין את הסיבה לעשות זאת “ולצאת פראייר”. הדרך היחידה שבה אנחנו מוכנים ל”צאת פראיירים” למען עקרון קולקטיבי כלשהו היא באמצעות טקסים וריטואלים שנותנים לנו תחושה של שיתוף. טקס כיבוי האורות הוא בדיוק כזה, ולא הייתי מזלזל בו בכלל.

ולסיום. אתמול בערב כבה לנו האור בבית. הפסקת חשמל בכל השכונה, למשך כשעה. אולי זה רק אצלי. אבל בשעה הזו חשתי רגיעה מאד גדולה. פתאום אפשר היה לעצור, לנוח, להקשיב. פתאום אין אור ברחוב. פתאום מגלים כמה אור יש מסביב ושאפשר להסתדר עם הרבה פחות. “זיהום אור” קוראים לזה הירוקים למיניהם. באמת הרבה יותר נקי בלי כל כך הרבה אור. הרבה יותר שקט ונעים ומשפחתי. אולי באמת אנחנו לא זקוקים לכל כך הרבה אנרגיה?



תגובות

  1. אורי כותב:

    קודם כל, אם האנרגיה מיוצרת באופן יעיל ונקי יותר, אז הגברת הצריכה לא בהכרח תדביר את הנזק הסביבתי. הצריכה אכן תתגבר, אבל אין סיבה לחשוב בהכרח שהעליה שלה תהיה גדולה יותר מאשר הירידה בנזק עקב מעבר לשיטת ייצור נקייה יותר. כמובן שתמחור אנרגיה בהתאם ליעילות השימוש הוא רעיון מצויין, לפחות באותם מקרים בהם הוא אפשרי באופן טכני, וכמוהו כל פיתרון אחר שיכול להיות לבעיית ההשפעות החיצוניות. אני גם לא בטוח שהשיטות האלו יחסכו מספיק אנרגיה. מחירי האנרגיה אמורים ממילא לעודד אנשים לנסות לחסוך.

    באופן עקרוני, כאשר אנשים אומרים שהפיתרון למשהו הוא “שינוי תפיסתי”, אז אני נוטה לחשוב שאין להם פיתרון טוב. לא שלא התרחשו כמה שינויים תפיסתיים חשובים בתולדות האנושות, אבל לי באופן אישי (וגם לאף אחד אחר לדעתי) אין מושג איך ליצור שינוי שכזה. החלטת ממשלה שנוגעת להקמת כורים גרעיניים היא משהו שהרבה יותר קל לי לדמיין, מאשר מיליוני אנשים שברגע אחר מחליטים פתאום לשנות את תרבותם ולנהוג אחרת. אפשר לנסות לחנך את הציבור ולעודד וכו’, אבל בקצב הנוכחי עד שנצליח להשיג תוצאות כלשהן כבר נאבד את המלחמה על עתידו של הכוכב שלנו. המצב באמת קריטי, והקמת כורים גרעיניים היא דרך מהירה להתמודד איתו.

  2. amit כותב:

    אורי,
    אתה כותב “אין סיבה לחשוב שהעליה תהיה…”. גם אין סיבה לחשוב ההיפך. אבל זו דווקא סיבה מצויינת לבדוק את העניין מספרית. בוא נעשה את התרגיל הבא:
    אחוז הבזבוז (והנזק לסביבה) בעקבות צריכה – C=50
    אחוז הבזבוז של טכנולוגיית היצור הנוכחי – P0=20
    (אני מניח, וזו הנחה סבירה, שהאנרגיה המבוזבזת בייצור המוני נמוכה באופן משמעותי מבזבוז של צרכן פשוט. בייצור המוני ומרוכז ניתן ורצוי להשתמש בטכנולוגיות טובות יותר מאשר צרכן פשוט יכול להרשות לעצמו)
    אחוז הבזבוז בטכנולוגיה חדשה – P1=10
    אחוז הגדת קיבולת הייצור (ובעקבותיה הצריכה) במעבר לטכנולוגיה חדשה – G=50

    תעשה את החשבון לבד. אם הצריכה כרגע היא 100 יחידות, הנזק הכולל לסביבה נאמד בכ70 יחידות. לאחר השינוי, הצריכה תעמוד על 150 יחידות והנזק לסביבה מהצריכה בלבד יהיה 75 יחידות. כלומר גם אם הטכנולוגיה החדשה תהיה נקיה לחלוטין – עדיין הגברת את הנזק לסביבה מעצם הגדלת הצריכה ב50%.
    אתה מוזמן לעשות ניתוח מעמיק יותר של המשוואות האלה ולבדוק תחת איזה תנאים של הגברת צריכה, הקטנת נזק הייצור ונזק השימוש – המעבר לטכנולוגיה חדשה יהיה כדאי מבחינת הנזק לסביבה.

    הטיעון שלי הוא שהגברת צריכה, כמעט בלי קשר לנקיון הטכנולוגיה, תוביל להגברת הנזק, ולכן טכנולוגיות לייצור אנרגיה שהן יעילות וזולות (ולכן מגדילות צריכה) יזיקו לסביבה, אלא אם כן יתלוו אליהן טכנולוגיות לניצול טוב יותר של אנרגיה בעת הצריכה.

    הסיבה שמתעלמים מהחשבון הפשוט הזה היא כי בשיח הציבורי/כלכלי תמיד מעמידים (באופן אינטרסנטי למדי) שתי אלטרנטיבות: כור גרעיני מול תחנת כוח פחמית (או תחנת כוח אחרת). כלומר לוקחים את הגדלת הצריכה כנתון בלתי ניתן לערעור. חוק טבע. אילוץ. אבל זה לא באמת כך. צריכה אפשר להגביל, לקצץ, לייעל וכו’. והאלטרנטיבות האמיתיות הן להקים תחנת כוח (מסוג כלשהו) או לא להקים תחנת כוח (ולהשקיע את אותו כסף, ותחנת כוח עולה הרבה מאד כסף במחקר ופיתוח של טכנלוגויות לחסכון ושימוש יעיל באנרגיה).

    לגבי הערתך על שינוי תפיסתי – תקרא את הפסקה הקודמת שלי. זו דוגמה לשינוי תפיסתי: לזכור שהחלטה נעשית בין אלטרנטיבות שונות, ובאותה עת לזכור שהאלטרנטיבות האלה לא מוכתבות לנו מן השמיים. אפשר ורצוי לערער על הנחות יסוד, ולקבל מתוכן אלטרנטיבות מעשיות חדשות.
    אגב, חוסר היכולת לדמיין מיליוני אנשים משנים בבת אחת את הרגליהם מאפיין במידת מה חשיבה כלכלית שמאמינה כמעט אך ורק בגורמים חיצוניים לפעולה. בשביל לדמיין ולהבין את זה צריך ללמוד קצת סוציולוגיה, הבנייה חברתית, תאוריה של תנועות חברתיות. הדברים האלה קורים סביבנו כל הזמן (בזמן האחרון קצת יותר: מצריים, תוניס, לוב, סוריה… גם שם מיליוני אנשים קמו יום אחד ועשו משהו שלא עשו כבר כמה עשרות שנים).

הוספת תגובה