הכשל האקולוגי הוא קודם כל כשל לוגי של הסקת מסקנות על פרטים בקבוצה מתוך מידע על הקבוצה בכללותה. לטובת אלה שהגיעו לכאן בטעות, כי חיפשו משהו על סביבה ירוקה ואורח חיים בר-קיימא, אפצח בדוגמא מהתחום הזה. בשנת 2008 פליטת גזי חממה לאדם בישראל עמדה על 5.3 טון בשנה. בצרפת, לעומת זאת כל אדם זיהם, בממוצע, את הסביבה ב6.1 טון פחמן דו-חמצני (פד”ח) בשנה (מקור הנתונים: ויקיפדיה). שימו לב שכבר לקחתי בחשבון שלצרפת וישראל גדלים שונים, ואני משווה פליטת גזי חממה לאדם. נניח לרגע שכל פליטת גזי החממה נעשית על ידי אנשים (ולא על ידי תעשייה אוטומטית. אני יודע שזו הנחה לא סבירה, אבל תסבלו אותה לרגע, אני מנסה להבהיר נקודה). האם ניתן להסיק שצרפתים מזהמים את הסביבה יותר מישראלים (כאינדיבידואלים)?

אם אתם חושבים שכן, נפלתם לפח הכשל האקולוגי. להגנתכם תוכלו לטעון (ובצדק) שהשאלה לא היתה מנוסחת במדוייק. אז למענכם הנה ניסוח מדוייק: אם אני אבחר באופן אקראי ישראלי אחד וצרפתי אחד, מה ההסתברות שהצרפתי מזהם את הסביבה יותר מהישראלי? עכשיו ברור שאני שואל שאלה על פרטים בקבוצה בעוד שהנתונים שהיו לי היו נתונים כלליים על הקבוצה ככלל, ועם כל ההקדמה שנתתי אתם כבר מבינים שאי אפשר לדעת כלום על ההסתברות שהצרפתי מזהם יותר או פחות מהישראלי, למרות שבסה”כ צרפת מזהמת את הסביבה יותר מישראל.

לטובת שנים וחצי הקוראים שאולי עוד לא מבינים למה אי אפשר להסיק מהכלל אל הפרט, נוסיף דוגמא מספרית. נניח שיש 10 צרפתים בסה”כ. 7 מהם תורמים 2 טון פד”ח כל אחד, ועוד 3 מהם תורמים 16 טון פד”ח כל אחד – בסה”כ 62 טון פד”ח וממוצע של 6.2 טון פד”ח לאדם. לעומת זאת, לצורך הדוגמא, יש רק 6 ישראלים, 3 מהם תורמים 4 טון פד”ח ועוד 3 תורמים 7 טון פד”ח ומביאים את הממוצא ל 5.5 טון פד”ח לאדם. עכשיו תבחרו ישראלי וצרפתי באקראי. לא משנה איזה ישראלי בחרתם, יש סיכוי של 70% שהצרפתי שבחרתם מזהם פחות מהישראלי,כלומר הסיכוי שצרפתי יזהם יותר מישראלי היא 30% בלבד, בניגוד אולי לאינטואיציה הראשונית. כמובן שאפשר היה “להנדס” דוגמא הפוכה.

אהה.. תגידו. אבל ההתפלגות של הצרפתים המזהמים נראית נורא מוזרה, עם ערכים יוצאי דופן. כן, כן, כן… בדיוק! זו הסיבה שקוראים לזה “הכשל האקולוגי”. התפלגות היא תכונה של הקבוצה כולה, ולא של אף פרט בתוכה. והסיבה שלא ניתן להסיק מהכלל אל הפרט היא כי לא יודעים מהי ההתפלגות. בהיעדר תכונות חשובות של הסביבה, לא ניתן להסיק על פרטים בתוכה מנתונים כלליים. התעלמות מה”אקולוגיה” של הקבוצות גורמת הסקת מסקנות שגויה על פרטים בקבוצות האלה.

אבל למה זה חשוב? כי אתם קורבנות של הכשל הזה כמעט כל יום. קחו כמעט כל מוסף כלכלי, כל כתבה שנותנת לכם נתונים השוואתיים (למשל, אחוזי גיוס לפי ערים, אחוזי זכאות לבגרות, נתוני תמ”ג או הכנסה מחולקים לקטגוריות כאלה ואחרות ועוד…) ותראו איך גורמים לכם להסיק דברים בסגנון “אנשים משכילים מרוויחים יותר” מנתונים שמראים שהשכר הממוצע בקרב המשכילים גבוה מהשכר הממוצע בקרב המשכילים פחות. הם לא מספרים לכם כלום על ההתפלגות. בד”כ הם גם לא יודעים מהי (הלמ”ס, למשל, מדווח על ההכנסה הממוצעת באופן סדיר, אבל לא מדווח על ההכנסה החציונית שהיא אינדיקטור חשוב לידיעת ההתפלגות, שלא לדבר על אינדיקטורים חשובים אחרים). והמסקנות – עשויות להיות שגויות. וזה חשוב, כי על סמך מסקנות כאלה מקבלים החלטות, קובעים מדיניות, מחלקים תקציבים, משפיעים על דעת הקהל, ועוד.

לכשל האקולוגי יש בן-זוג מעניין הרבה יותר: הסקת מסקנות על הכלל מתוך נתונים פרטניים. קוראים לו כשל ההרכבה. לחובבי כדורגל, פרוייקט ה”גלקטיקוס” (קבוצה המורכבת מהמון שחקנים כוכבים) הוא דוגמא נהדרת לכשל הזה (רמז: הרבה פעמים זה לא עובד והקבוצה לא מגיעה להישגים). אבל בעצם הראיתי כבר דוגמא אחרת, מעניינת יותר וטריוויאלית פחות, של הכשל ברשימה קודמת. אז סיפרתי על פקידי בנק סלחנים ו”מעגלי פינות” מול בנקאים קשוחים. המחקר שהתייחסתי אליו גילה שביצועיהם של פקידי בנק סלחנים טובים יותר מחבריהם הקשוחים. האם לאור ממצא זה כדאי לבנקים להכשיר את כל פקידיהם להיות סלחנים יותר? המחקר הראה שלא. ברמת הכלל – קבוצות גדולות של פקידים סלחנים לא יותר טובות מקבוצות גדולות של קשוחים. יותר מזה, המחקר בדק יותר לעומק וטען שיתרונם של הסלחנים נוצר (או בא לידי ביטוי) רק אם בסביבתם יש מספיק קשוחים. וזה ממצא מרתק, כי הוא מדבר על ההתפלגות של תכונה מסויימת בקבוצה כסיבה להצלחה (או כשלון), במקרה הזה של פרט. וזהו ממצא אקולוגי במהותו. האקולוגיה מהווה סיבה לאפקטים מסויימים, ולא רק תוצאה של תהליכים. תיכף ארחיב על החשיבות של זה, אבל לפני כן עוד דוגמא, חשובה אבל היפותטית.

תקחו את “הגביע הקדוש” של לימודי פסיכולוגיה ארגונית – הקשר בין שביעות רצון של עובדים לבין ביצועיהם בעבודה. עשרות אלפי מחקרים (בלי הגזמה) נעשו כדי לבדוק את הקשר הזה: האם עובדים שמרוצים בעבודה נותנים תפוקה גדולה יותר? בשורה התחתונה, יש בעניין חילוקי דעות, הן תאורטיים (למשל, ייתכן שדווקא תפוקה גבוהה גורמת לעובד להיות מרוצה, ולא להיפך. ואולי יש גורם שלישי שמגביר גם את התפוקה וגם את שביעות הרצון, וכו’), והן אמפיריים (הממצאים לא חד משמעיים). אבל נניח לרגע שיש קשר כזה. האם מזה ניתן להסיק שביצועיו של ארגון שרבים מעובדיו שבעי רצון יצליח יותר מארגון בו יש פחות עובדים מרוצים? האינטואיציה רוצה להגיד שכן, נו ברור, אם הרבה עובדים מרוצים, אז הרבה עובדים נותנים תפוקה רבה יותר, ולכן הארגון יצליח. ואכן, מנהלי משאבי האנוש מציעים חדשות לבקרים ימי גיבוש, ושיפור “תנאי שירות” כדי להגביר את שביעות הרצון של כולם. אבל אם הגעתם עד כאן, אתם מבינים שהתשובה לא כל כך פשוטה, ושהכללה כזו צריך לבדוק. אפשר להעלות טיעוני נגד. למשל, יש מחקר רב שמראה שתחושות רבות שלנו (וביניהן שביעות רצון) נובעות מהשוואה שלנו לסביבה. אם נראה לי שהתנאים שלי טובים יותר משל האנשים סביבי אהיה שבע רצון, ואם אראה שלאחרים טוב יותר ארגיש מקופח, בלי קשר למה שיש לי. אם זה נכון, מה יקרה בארגון שבו כולם שבעי רצון? ייתכן שאף אחד לא יהיה מרוצה בגלל אפקט ההשוואה, או במילים אחרות, ההשפעה של שביעות רצון (על התפוקה) תפחת דווקא, וכשנשקלל את הביצועים של כולם לא בטוח שנראה את השיפור המקווה. פה ושם שומעים על תופעות כאלה, אבל באופן מפתיע אין אף מחקר (!) שבדק את האפקט האקולוגי של שביעות רצון. אף אחד לא בדק אם הקשר בין שביעות רצון לביצועים מושפע ממספר האנשים המרוצים בארגון. הניחוש שלי שיש קשר כזה ושהקשר הזה שלילי. כלומר ככל שיש יותר אנשים מרוצים מסביב, ההשפעה של שביעות הרצון שלי על הביצועים שלי נחלשת מאד.

כל הדוגמאות שנתתי, הן לכשל האקולוגי והן לכשל ההרכבה, הם מקרים פרטיים של בעייה גדולה יותר – הגישור בין רמת ה”מיקרו” לרמת ה”מאקרו”. רוב מדעי החברה מתמודדים עם הבעיה. מצד אחד יש אנשים ומנסים ללמוד ולהבין את התנהגותם, ומצד שני יש את המכלול החברתי, השוק, המשק, הארגון – כולם מורכבים מאנשים, אבל עושה רושם שהגורמים המשפיעים עליהם הם שונים, כי הם פועלים כמכלול. כתבתי קצת על שאלת עצם קיומן וזהותן של ישויות גדולות שכאלה בפוסט שדן בטור דה פרנס, אז שאלתי אם לדבוקת הרוכבים יש “חיים” משל עצמה. ביום-יום אנחנו לא מוטרדים בשאלות זהות שכאלה. המשק קיים, כי יש בו ריבית ואינפלציה. החברה קיימת, כי יש בה מעמדות ואי שיוויון, והארגון קיים כי לרובנו אחד כזה משלם משכורת (או דמי אבטלה, או מלגה). וכך מדעי החברה מיטלטלים בין הנסיון להבין בני אדם (מיקרו) לבין הנסיון להבין את החברה או המשק או השוק כמכלול.

מה שחסר, ורק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות, הוא הבנה של הקשר בין שתי הרמות האלה. נכון, כבר לפני 40 שנים ויותר נעשו נסיונות (למשל בכלכלה) לנסות לתאר את רמת המאקרו כאוסף של הרבה הרבה “סוכני מיקרו” שפועלים זה לצד זה באינטראקציה, כלומר להראות שהמאקרו הוא בעצם הכללה של המיקרו לקנה מידה גדול יותר. הניסיון הרדוקציוניסטי הזה כשל. המתודולוגיה שעמדה מאחורי הנסיון, האינדיבידואליזם המתודולוגי, זו שגרסה שהמכניזם הסיבתי שמניע תופעות מאקרו נמצא ברמת המיקרו, ספגה ביקורות קשות גם אמפיריות וגם פילוסופיות/תאורטיות (למרות שלדעתי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בהיבט הזה). אבל בשנים האחרונות מתחילים להתבצע יותר ויותר מחקרים שמנסים למצוא קשרי גומלין בין הרמות השונות. מתחילים לפתח תאוריות (בינתיים בקנה מידה קטן יחסית) על האופן בו המיקרו משפיע על המאקרו ולהיפך, ומתחילים לבדוק השפעות הדדיות.

אחד הכיוונים היותר מבטיחים, בעיני, הוא בדיקת האפשרות שלהתפלגות של תכונה מסויימת באוכלוסייה מסויימת יש השפעה על האפקט שיש לתכונה עצמה. במלים אחרות, המשמעות של תכונה נקבעת לא רק מהתכונה עצמה אלא מהתפלגותה באוכלוסייה. זהו האפקט האקולוגי שדיברתי עליו קודם. ברוב המחקר הקיים מסתכלים על התפלגויות כתוצאה של תהליכים. למשל בתחום של ניהול איכות, בודקים את התפלגות המוצרים הפגומים כפונקציה של מרכיבים מסויימים בתהליך. מעט מאד מחקר (וברמה התאורטית, מעט מאד תאוריה) נעשה על היכולת של התפלגות להוות סיבה למשהו. זה עשוי לא להפתיע כמה ביולוגים מבין הקוראים (אחרי הכל, לא במקרה קוראים לזה אפקט “אקולוגי”), אבל זה בהחלט חידוש במדעי החברה. במובנים מסויימים, גם מחקר הדוקטורט שלי נופל לקטגוריה הזו של גישור בין המאקרו למיקרו באמצעות חקירת ההתפלגות כסיבה, אז הנושא הזה בהחלט קרוב לליבי, אבל על כך אולי אכתוב ברשימה אחרת.



תגובות

  1. נעמי כותב:

    תודה, עמית. סיפקת לי תובנות חדשות לגמרי שיש להן השפעה על כל כך הרבה נושאים. בין אם יש להתפלגות תכונה מסויימת בכלל ה”סביבה” ובין אם לאו, זה די ברור שכדאי לחקור את זה, ואולי זה יעזור להסביר דברים שעדיין לא מבינים אותם, במיוחד במדעי החברה.

  2. ירון כותב:

    מאמר מרתק. תודה.
    למה היום שביעות הרצון הכללית נמוכה יותר, דוקא כשרמת החיים גבוהה יותר מפעם?
    חוץ מההתפלגות, יש את העניין שך הפינוק. התרגלנו לטוב ואז אנו מחפשים את הטוב יותר. כמו חוק דילברט, שמדבר על חוסר יעילות ככל שמתקדמים בתפקיד.

  3. דברים שרואים משם » Blog Archive » כנסים, אוטונומיה והפתעות אסטרטגיות כותב:

    […] הגיעה ההתרגשות האמיתית שלי: האפקט האקולוגי (כתבתי עליו כאן, ובאמת שהתרגשתי שמישהו מתייחס אליו ברצינות בתאוריה של […]

הוספת תגובה