איילת עוז כותבת על שיטת “הצעדים הקטנים” ועל החוויה שהיא עוברת איתה בכתיבת הדוקטורט. בזמן שאני מנסה ליישם, לא תמיד בהצלחה, את השיטה הזו על הדוקטורט שלי, הפוסט שלה הזכיר לי שתי חוויות “צעדים קטנים” משלי.

הראשונה היא אקדמית, וכל הזכויות מגיעות לפרופ’ יורם לינדנשטראוס שלימד אותי פונקציות מרוכבות בתואר הראשון. לקחתי את הקורס בשנה השניה ללימודי (ולא בשנה השלישית, כמקובל). מדובר בקורס קשה, תאורטי מאד, כשהחומר, בלשון המעטה, לא אינטואיטיבי. השמועות ששמעתי על הקורס לפני כן היו שהקורס קשה מאד ותובעני, הציונים בד”כ נמוכים, ושלינדנשטראוס מרצה מצויין. נרשמתי.

השיעור הראשון היה משעמם. לא בדיוק. היה לי די מעניין, אבל הרגשתי שלא למדתי משהו חדש. גם השיעור השני היה כזה. בשיעור השלישי הרגשתי שאני לומד דברים חדשים, אבל שהקצב איטי לי מאד. בשיעור הרביעי התעצבנתי ממש. לינדנשטראוס התעכב איזה 10 דקות כדי לצייר במדוייק על הלוח איזה תופעה שהיתה לי ברורה לגמרי, ולא היה ברור לי למה צריך לדקדק בה בכל פרט ופרט. שלא תהיינה אי הבנות, לינדנשטראוס היה מצויין. הוא החזיק את תשומת הלב שלי לאורך כל השיעורים בלי בעיה. היה מרתק לשמוע אותו מדבר על החומר, מציג את החומר… אבל כל מה שאמר נשמע לי טריוויאלי. הצעדים היו קטנים ואיטיים. מתישהו (7-8 שיעורים… לא זוכר, זה היה מזמן) הגיעה התוצאה הלא אינטואיטיבית הגדולה הראשונה (משפט ליוביל, למי שזה אומר משהו, שכל פונקציה מרוכבת שלמה וחסומה היא קבועה). זה היה מפתיע. זה היה מקומם. הכל היה כל כך פשוט וקליל, איך הגענו לנקודה המפתיעה הזו?

זה גרם לי להסתכל אחורה. לבדוק את המסלול. וואוו. פתאום שמתי לב שמאוסף הצעדים הפשוטים, האיטיים והלכאורה טריוויאלים, הצטברה לה כברת דרך אינטלקטואלית בכלל לא מבוטלת. קיבלתי סחרור גבהים קל מהתגלית הזו. אבל בשיעור הבא לינדנשטראוס המשיך בקצב האיטי, בפשטות, כאילו הכל נעשה כלאחר יד וללא מאמץ. מרצה גדול. איש גדול. צעדים קטנים.

הר נגאורוהוההכמה שנים אחר כך, טיילתי בניו-זילנד. אני אוהב לטייל ברגל ואוהב לטפס על הרים. בטיולים בארץ, גם הקשים ביותר, מטפסים בד”כ כמה מאות מטרים בודדות. הדרך המהירה לעשות את זה – לטפס מהר. להתנשף קצת ואז לנוח, להסדיר נשימה, ואז להמשיך. ובאמת, בהליכה מהירה, אפשר לטפס 100 מטר בכ10 דקות, לפעמים בפחות (תלוי בתנאי השטח). אבל זה מעייף (במיוחד לחסרי הכושר – כמוני). בניו זילנד ניסיתי לטפס על הר הגעש נגאורוהוהה. מבסיס ההר (שכדי להגיע אליו מטפסים כבר כ400 מטר אנכיים), צריך לטפס עוד כ700 מטר תלולים למדי (שיפוע של כ 30-40 מעלות) עד הפסגה. הפשלתי שרוולים, השארתי את התרמיל מאחורי סלע, ומאושש מחוסר המשקל הפתאומי, התחלתי לטפס במהירות. לגמוע את ההר. בערך אחרי 25 דקות נגמרו לי הכוחות ועוד לא הגעתי לרבע הדרך. בסוף הגעתי. אבל זה לקח המון זמן, כל כמה צעדים הייתי חייב לעצור לנוח, והגעתי למעלה מותש לגמרי.

קרחון מתחת להר אאורקי (הר קוק)שבוע אחר כך, באי הדרומי, למדתי את השיטה הנכונה בקורס טיפוס אלפיני. ביום הראשון של הקורס היינו צריכים לטפס לבקתת הרים בתנאי שלג כבד. חוויה בפני עצמה. 950 מטר של טיפוס עם תרמילים מלאי ציוד ואוכל ל-4 ימים. אחרי 5 דקות של טיפוס המדריך עוצר אותי ונוזף בי. “אתה הולך מהר מדי. הצעדים שלך גדולים מדי. עוד 10 דקות אתה תישבר. לך לאט”. ניסיתי, אבל זה נראה לי מוזר. רציתי להגיע ולגמור עם זה. אחרי עוד 10 דקות זה באמת היה קשה מנשוא. זה היה משפיל. הקבוצה התקדמה, ואני נחתי מאחור עם אחד המדריכים. כשהתחלנו ללכת, אחרי כמה דקות קיבלתי הנחיה ברורה: לשים את הרגליים שלי בדיוק איפה שהוא שם את שלו, וללכת בדיוק בקצב שלו. זו היתה חוויה מעניינת. הלכנו לאט. לאט מאד מאד. חשבתי שזה כדי להקל עלי, אבל בדיעבד גם בימים האחרים הלכנו תמיד בקצב הזה. כל כך לאט הלכנו, שבכלל לא התעייפתי, ואחרי כמה זמן גם הרגשתי שאוף… אפשר ללכת יותר מהר ולגמור כבר עם זה. אבל המשכנו לאט, ובלי שום עצירות (כי לא היה צריך) הגענו אחרי עוד כשעה וקצת לבקתה. כמעט 600 מטר של טיפוס בלי להרגיש בכלל ובתנאים קשים. למדתי משהו חדש, ומיד ניגשתי ליישם.

מבט על עמק מטוקיטוקי מקסקייד סאדלאחרי הקורס, עוד טרק בניו זילנד (מאזור וואנאקה לאזור קווינסטאון, דרך עמק מטוקיטוקי, הקסקייד סאדל, ונהר הדארט). העליה לקסקייד קשה – כ1300 מטר אנכיים ותלולים למדי. מקום מצויין לתרגל את שיטת הצעדים הקטנים. התחלתי מוקדם. הלכתי לאט לאט. השיטה היא פשוטה – לעולם לא לעשות צעד שיגרום לך להתאמץ. כשתלול, לעשות צעדים קטנטנים, אפילו עקב בצד אגודל. לפעמים רק להזיז את הרגל הצידה בלי לגמוע שום מרחק. מאוחר יותר הבנתי שהפרמטר החשוב הוא הקצב הקבוע והסדיר – וקצב קבוע וסדיר אפשר לשמור רק אם הוא איטי יחסית, ורק אם לא עושים שום צעד שדורש מאמץ מיוחד. וכך צעדתי לי במעלה הקסקייד סאדל. 1300 מטר אנכיים, עם תיק כבד על הגב. בצעדים קטנים וקבועים. 3.5 שעות של הליכה, בלי אף עצירה של יותר מחצי דקה (בשביל לצלם או לשתות או לחטוף חתיכת שוקולד). מעבר לנוף המדהים ולחוויה המשחררת והמהנה של הליכה בטבע קסום, מה שהדהים אותי הוא שאחרי שהגעתי למעלה, וסיימתי להכין ולאכול ארוחת בראנץ’ טובה ולהנות מהנוף- אחרי כל אלה, בכלל לא הייתי עייף, והיה לי כח להמשיך ללכת (עוד כ 14 ק”מ, הפעם בכיוון כללי של ירידה, עד הבקתה הבאה) כאילו זו רק התחלת היום.מאז שכללתי את שיטת הצעדים הקטנים (בהליכה) ויישמתי אותה בלא מעט הרים בעולם (בהימלאיה, באלפים, בטורקיה, על הקילימנג’ארו, וכמובן כאן בארץ, רק שפה כל הזמן עוקפים אותי בעליה, כי רוב העליות הן כאלה שכן אפשר לעלות בשיטת הזבנג וגמרנו), ותמיד אני נדהם מחדש איך סדרה ארוכה ופשוטה של צעדים קטנים, לא מעייפים שאף אחד מהם אינו דורש מאמץ מיוחד, מצטרפת לכדי כברת דרך. אני תמיד נהנה להסתכל אחורה נדהם ולהגיד “וואוו – את כל זה עברתי…” ולהרגיש שזה היה קלי קלות.

ועכשיו כל מה שנותר לי זה להצליח ליישם את זה, כמו שאיילת עוז ממליצה, על הדוקטורט שלי. יאללה, לעבודה.



תגובות

  1. תמר נרקיס גל כותב:

    תודה, עמית, על השיתוף ועל הבהירות ועל ההארה, בבוקר שלפני משימה גדולה שמחכה לי. צעדים קטנים, נשימות סדירות ועמוקות, לא להתבלבל: צעד גדול קדימה לא מבטיח את הכוחות לצעד הבא! אני לוקחת מה שכתבת ואת המדריך לטיפוס הרים שלך כתזכורת להמשך המשימות.

  2. אבנר קנטור כותב:

    עמית, תודה על הרשימה היפה. בכתיבת התזה שלי אני מיישם את ההמלצה, אני מנסה לעבוד כל יום אפילו אם זה מעט, כך הרעיונות והמוטיבציה נשמרים במחשבה ולא צריך לברוח למקומות אחרים.

  3. 10.2.2011 « במקום תה כותב:

    […] עמית גל מטפס על הרים בצעדים קטנים ולא מתעייף בכלל: "השיטה היא פשוטה – לעולם לא לעשות צעד שיגרום לך להתאמץ". אמן שזה יעבוד על החיים שלי. […]

  4. 10.2.2011 « מה אני קוראת כותב:

    […] עמית גל מטפס על הרים בצעדים קטנים ולא מתעייף בכלל: "השיטה היא פשוטה – לעולם לא לעשות צעד שיגרום לך להתאמץ". אמן שזה יעבוד על החיים שלי. […]

  5. צפוני כותב:

    כתבה יפיפיה. מזכירה את הבדיחה שבה מתנהלת השיחה בין פר לעגל מתבגר בעת שעומדים הם על גבעה ורואים עדר פרות גדול באחו….

    אני מאד מזדהה עם הכתבה. לפני כשנה טיפסתי על מספר הרי געש פעילים בקמצ’טקה. הגבהים שם מטורפים צועדים ביום אחד 2500 מטר הפרשי גובה ויורדים בלי דרך הכוללת קרחונים שמשתנים בעת העליה והירידה. אני בן 65 אין לי כושר מייודע. רוב חברי לטיפוס היו צעירים מאד בני 20-40. הקצב המונוטוני בצעדים קטנים במהלך זמן רב מאפשר לך גם לעשות את זה וגם להרהר בינך לבין עצמך כמעין מדיציה של גבהים כאשר המילה טרנסדנטלית מקבלת כאן משמעות אמיתית.

    במקורותינו בגמרא מספרים על “דרך קצרה וארוכה ועל דרך ארוכה וקצרה”. בשפות רבות ובעיקר בערבית אומרים “חכם השביל מין ההולך בו” ובכלל בטיפוס לפיסגה כמו בכתיבת דוקטוראט הדרך חשובה לפחות כמו מטרתה.
    שייקה

  6. amit כותב:

    תודה רבה שייקה על התגובה. הלוואי עלי לטפס הרים בקמצ’טקה בגיל 45. לא כל שכן בגיל 65. שיהיו עוד הרבה טיפוסים בהרבה מקומות יפים.

הוספת תגובה