רמזתי כבר ב”רשימת הקריאה” שלי, שתגיע רשימה אחרת, משמעותית יותר עבורי, רשימת האזנה, מאין קורות חיים מוסיקליים. (אני מזהיר מראש שזו רשימה ארוכה. כדאי להצטייד בסבלנות.)

כבר הרבה שנים רצה בקול המוסיקה תוכנית עם דני אורסתיו שנקראת ה”קונצרט שלי”. כל תוכנית מארחת סלבריטי מוסיקלי יותר או פחות אשר פורס את רשימת ההאזנה שלו על פני שעתיים של מוסיקה. תמיד פינטזתי שדני אורסתיו ירים טלפון ויזמין אותי לתוכנית שלו (ככה זה עובד?) וכך אזכה לשעתיים של תהילה ברדיו. מאז זכיתי ל15 דקות התהילה שלי בקול המוסיקה שכששידרו (בשידור חי) את החמישיה השניה שכתבתי עבור אנסמבל קפריזמה, אבל ל”קונצרט שלי” לא הגעתי. סוג של חסך…

(אפרופו תסביך דני אורסתיו שלי: הוא הנחה את אותו קונצרט בו ניגנו את החמישייה שלי. לפני הקונצרט כל מלחין התבקש לכתוב פיסקה אחת ולא יותר על יצירתו. הקדשתי לאותה פיסקה המון מחשבה, וניסחתי אותה במדוייק תוך תשומת לב לכל מילה. אלא שמר אורסתיו החליט כנראה שמה שכתבתי איננו מוצלח במיוחד, ואילתר, על סמך הדברים שכתבתי וכמובן בלי להתייעץ איתי, משהו אחר לגמרי, תוך איבוד מוחלט של משמעות הדברים… כל כך כעסתי עליו אז)

מאז אותה תקרית הרכבתי לא מעט רשימות האזנה. בעיקר לקורס בהאזנה מודרכת אותו העברתי בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית במשך שנתיים. עכשיו הגיע הזמן לתת את הרשימה האישית שלי.

1) סונטת “קרויצר” לכינור ופסנתר מאת בטהובן (בלה מז’ור, אופוס 47 לדקדקנים שביניכם) – היצירה ה”קלאסית” הראשונה שאהבתי והכרתי לעומק, אי שם בכתה ז. הייתי אז תלמיד בפנימיה. חדש,קצת שונה מהאחרים, בטח היחיד שמתעניין במוסיקה קלאסית, והיצירה הזו היתה סוג של חבר טוב.

2) פנטזיה לפסנתר בארבע ידיים בפה מינור מאת שוברט – את היצירה המדהימה הזו שמעתי לראשונה בתוכנית ה”קונצרט שלי” ברדיו ונדהמתי מהרגע הראשון. אני חושב שנתן שחם הוא זה שהתארח באותה תוכנית. מאז גם ניגנתי את היצירה ושמעתי אותה בלי סוף פעמים וכל פעם אני מתרגש בה מחדש. בעיני, זו אולי היצירה המרגשת ביותר שכתב שוברט (המתחרה הראשית – החמישייה בדו מז’ור לכלי קשת)

3) באך… הרי חייבים משהו של באך לא? אני אישית לא נופל מהכסא מהמוסיקה שלו, וכבר נמאס לי שכל פעם ששומעים שלמדתי מתמטיקה ומוסיקה אז מיד אומרים לי ש”אתה בטח אוהב את באך”. אבל לאורך חיי היו תקופות שהאזנתי כל הזמן לבאך והושפעתי ולמדתי מהמוסיקה שלו די הרבה. הסונטות והפרטיטות לכינור סולו, הסוויטות לצ’לו (במיוחד השניה והשישית), היוהנס פסיון והמיסה בסי מינור – כולן ליוו תקופה זו או אחרת בחיים שלי. כמובן יש את ה”פסנתר המושווה” והאינוונציות שליוו את לימודי הנגינה שלי. לשלב הגמר הגיעו שתיים: וריאציות גולדברג המופלאות ופרלוד אחד קטן וצנוע, במי במול מינור, מתוך הכרך הראשון של הפסנתר המושווה שזוכה בעיני בבכורה.

4) קינת דידו מתוך האופרה דידו ואנאס של פרסל. לא תשמעו ממני הרבה מילים טובות על אופרות. זה ממש לא התחום שלי, ואני לא כל כך אוהב להאזין להן. גם לא תתפסו אותי שם ברשימה האישית שלי יצירות שהן בבחינת להיט פופולרי (סוג של תסביך אישיות כנראה). קינת דידו היא היוצאת משני הכללים האלה. אבל לקטע הזה, מעבר לזה שהוא מדהים ביופיו, שמור מקום חשוב בהתפחותי המוסיקלית: אחת התכונות ה”מוסיקולוגיות” של הקטע הזה היא שכל המאורעות המוסיקליים (קרי מנגינה, הרמוניה וכד’) קורים מעל תבנית בס שחוזרת על עצמה שוב ושוב ללא שינוי. קוראים לזה אוסטינטו. אי שם בגיל העשרה שלי לקחתי את תבנית הבס הזו, וכתבתי מעליה יצירה משלי, נושא קטן וכמה וריאציות אם אני זוכר נכון. היצירה מזמן הלכה לאיבוד, אבל זו היתה היצירה הראשונה שהלחנתי.

5) גיל הנעורים גם זימן לי רומן די ארוך עם המוסיקה של בראהמס. בעצם באותה תקופה התגאיתי בכך שאני מכיר את כל המוסיקה של בראהמס שיצאה לאור. קשה לי לבחור יצירה מייצגת מאותה תקופה, יש כל כך הרבה יצירות יפות של בראהמס שאני אוהב עד היום. אם חייבים לבחור אחת הרי שהייתי בוחר ברביעיית הפסנתר בדו מינור שלו אופוס 60, בעיקר בגלל חווית ההאזנה הראשונה שזכורה לי היטב, לא כל כך בגלל הביצוע, אלא בגלל שאחרי הקונצרט הייתי צריך ללכת כ 3-4 קילומטרים חשוכים בכבישי אצבע הגליל לפני שתפסתי טרמפ חזרה לבית בו התארחתי.

6) הרומן שלי עם המוסיקה של מאהלר החל בצבא פחות או יותר. באחת החופשות נכנסתי ל”הוצאת המוסיקה הישראלית” (ז”ל), חנות דיסקים ירושלמית, ופתאום בקעה מהרמקולים תרועת קרנות שאי אפשר להתעלם ממנה. מאוחר יותר למדתי שמדובר בתחילת הסימפוניה השלישית של מאהלר. חסכתי לי שקל לשקל מהמשכורת הצבאית כדי לרכוש קופסא עם כל הסימפוניות של מאהלר. אחר כך הגיעו גם הפרטיטורות שלמדתי אותן לפרטי פרטים, רגעי חסד והתעלות והתרגשות בביצועים חיים של סימפוניות שלו, וכמה עבודות באוניברסיטה שהתייחסו להיבטים שונים במוסיקה שלו. מן הסתם מגיעה למלחין רשימה שלמה ואולי כמה רשימות, על השפה המוסיקלית הייחודית שלו, שפת סימנים מורכבת מאין כמוה, אהבתו לטיולים, והתזמור שלו – הו התזמור שלו…. בינתיים נסתפק בהמלצה בודדת (שמשמעותה מעל שעת האזנה) לסימפוניה התשיעית שלו, האחרונה שהשלים והאהובה עלי ביותר.

7) לאחר השירות הצבאי – מהפך! השנה הראשונה (והאחרונה) שלי באקדמיה למוסיקה לוותה בהאזנה מסיבית להמון יצירות שלא הכרתי, ולשינוי קיצוני בטעם המוסיקלי שלי. רבים מפחדים ממוסיקה מודרנית, אותן צרימות ורעשים שמשום מה מתעקשים לקרוא להם מוסיקה. כך חשבתי גם אני עד לאותה שנה (למשל, באותו קונצרט בו נוגנה הרביעיה של ברהמס שהזכרתי קודם, נוגנה גם רביעיית כלי הקשת השניה של שנברג. סבלתי אז בצורה יוצאת דופן. היום קשה לי להבין מדוע). ישבתי לי שעות בחדר האזנה. יום יום הקשבתי לכמה וכמה יצירות חדשות. בעיון רב. ולמדתי. והתאהבתי בשפה החדשה הזו שנגלתה לי לפתע. אחת מנקודות המפנה הבולטות היתה הקונצ’רטו הקאמרי של ליגטי. ומאז התאהבתי במוסיקה של המלחין. שנים אחר כך גיליתי את האטיודים לפסנתר שלו המופלאים, ועוד יצירות רבות, ואף ארגנתי מאורע לציון יום הולדתו ה-80 בחוג למוסיקולוגיה בירושלים (בו ביצעתי בשלומיאליות את הפואמה הסימפונית שלו ל 100 מטרונומים). אם מכל יצירותיו צריך לבחור אחת, הייתי הולך על הקונצ’רטו לפסנתר. הפרק השני למתמקדים שביניכם.

הרשימה הזו מתחילה להתארך, ואין כאן מקום לציין את כל התחנות המשמעותיות שלי בתחום המוסיקה של המאה ה-20. לכן בכותרת רשמתי “חלק ראשון”. החלק השני, שמן הסתם ייקרא “מי מפחד ממוסיקה מודרנית” או משהו דומה לזה יבוא בקרוב. אני יכול לעשות פרומו קצר ולהגיד שהוא יכיל סיפורים סביב יצירות של מלחינים כמו שניטקה, ארוו פרת, לוטוסלבסקי, שנברג, ברג, בריטן, ברטוק, שוסטקוביץ, אולי עוד קצת ליגטי, סטיב רייך ואולי עוד קצת… אבל פטור בכלום אי אפשר, אז רק אציין כאן את הסונטה לצ’לו של אלפרד שניטקה, שאף היא היתה בין יצירות תקופת “המהפך”, וליוותה אותי לאורך זמן, ואפילו היה לה חלק חשוב בהיכרות ביני לבין אשתי… (יעני, אני מנסה לומר, שובו אלינו לאחר הפרסומות…)

ועכשיו להמשך הרשימה הכללית, כמה פרקים חשובים נוספים בתולדותי המוסיקליים:

8) לרוברט שומן היתה שנה, נדמה לי 1841 (אבל אל תתפסו אותי במילה, אף פעם לא הייתי חזק בתאריכים) שבה הוא כתב כמעט אך ורק שירים. לי, להבדיל, היתה שנה שבה האזנתי כמעט אך ורק לשירים. יש כמובן את אלה של שוברט (מי אמר שר היער, או מסע החורף) ואת אלה של שומן (אהבת המשורר וכמה שירים למילים של היינה ועוד), ונזכרתי שוב בשירים של ברהמס (אהובים עלי במיוחד שני השירים עם ליווי של ויולה) וגם הכרתי שירים של וולף ואת לילות קיץ של ברליוז וכמובן שירים של מאהלר ועוד ועוד. מכולם אני רוצה לבחור דווקא שני שירים: אחד של ברג והשני של שנברג: “הזמיר” מתוך שבעה שירים מוקדמים של אלבן ברג (והמהדרין היו ממליצים בנוסף על השיר הראשון מתוך אופוס 2 שלו, אם לא על כל המחזור כולו), והשיר הראשון מתוך אופוס 1 של ארנולד שנברג.

9) מעט לפני שהגעתי לחוג למוסיקולוגיה עברה עלי עוד תקופה של שינוי בטעם המוסיקלי, והתחלתי להתעניין במוסיקה עתיקה. מימי הביניים ועד הבארוק המוקדם. הגעתי לשם כי עקבתי אחרי ליגטי וארוו פרת. והגעתי בעקבותיהם לאוקגם ומאשו ונפלתי בקסמה של המוסיקה העתיקה. אהבתי את החדשנות של אותה עת עתיקה, את הנסיון ליצור יש מאין, להגדיר את המוסיקה מאפס. להתמודד עם בעיות של תיווי, של הלחנה ללא מסורת או נורמות, נסיון להגדיר מחדש קהלים ומטרות (להכניס את הפרקטיקה המוסיקלית העממית לכנסיה, ולהוציא את המוסיקה הרב קולית המתוחכמת מהכנסיה אל המוסיקה החילונית). גיליתי שכל מה שעברה המוסיקה במאה ה-20 בעצם כבר קרה פעם. התוודעתי כהרגלי גם למלחינים “הצדדיים” יותר. בעיקר אהבתי את האנגלים שבהם, בעיקר את תומס תאליס. לשם שינוי אני בוחר כאן שתי יצירות, אחת שמתחילה ואחת שמסיימת בעיני את התקופה הזו: האורגנום בארבעה קולות “סדרונט” של פרוטין, אי שם בתחילת המאה ה-13 – יצירה שרוב תלמידי המוסיקולוגיה נתקלים בה, אך מעטים יורדים לעומקה ונהנים ממנה ומעריכים את מורכבותה וחשיבותה, והמדריגל הראשון מהספר הרביעי של המדריגלים מאת מונטוורדי, יצירה שכל מילה עליה תהיה פשוט מיותרת. לשמוע ולהתרגש.

10) מצחיק שאני מגיע להזכיר מוסיקה אמנותית מישראל מיד אחרי שתיארתי תהליכים מוסיקליים בעת העתיקה. אפשר להגיד כמעט אותו דבר, בשינויים קלים, על קהילת המלחינים הישראלים לתקופותיה. גם אני הייתי אורח לרגע בקהילה הזו, ושני מלחינים, בעצם שלושה (אבל האחרון רק מרחוק מאד, ובלי לדעת זאת) השפיעו עלי מאד: מרק קופיטמן ומיכאל וולפה (השלישי הוא אנדרה היידו). את מיכאל היכרתי עוד כשעבדתי כמדריך פנימיה בה גם הוא עבד. ולמעשה עוד לפני כן דרך קונצרטים של אנסמבל קפריזמה – הרכב מוסיקלי שמנגן בעיקר יצירות ישראליות. אבל מיכאל החזיר אותי לעולם ההלחנה באמצעות סדנה שהעביר בחוג למוסיקולוגיה, ובכך שהשפיע על חברי אנסמבל קפריזמה להזמין ממני, פעמיים, יצירות, ואני מקווה שהוא לא התאכזב. מיכאל הוא אדם יוצא דופן, בעיקר בצניעות וביושר הפנימי והאמנותי שלו, שמתבטאים הן במוסיקה שלו והן בעשייה חינוכית יוצאת דופן ומעוררת הערצה שהוא מקדיש לה הרבה מזמנו. אני מאד אוהב את המוסיקה שלו, כמעט מיותר לציין, ולרשימה הזו בחרתי את אחת היצירות הראשונות שלו ששמעתי – יצירה לרביעיית מיתרים, גיטרה וקלרינט שכתב לאנסמבל קפריזמה, ושאחר כך במאמץ עילאי הצלחתי לשכנע אותו לתת לי עותק מהפרטיטורה. לשכנע אותו לתת לי עותק של שבעה קטעים לפסנתר שכתב (כדי שאוכל לנגן) לא הצלחתי.

11) עוד “טוויסט” קטן בטעם המוסיקלי שלי קרה ממש בשנים האחרונות, למרות שהתחיל הרבה לפני – החיבה שלי למוסיקה עממית, בעיקר מהמזרח הקרוב. יש משהו ישיר אמיתי ובלתי אמצעי במוסיקה הזו. אינני מדבר על הטרנד להוסיף “אלמנטים עממיים” למוסיקה פופולרית, מה שנקרא, נדמה לי “מוסיקת עולם”, אלא על מוסיקה עממית אמיתית או כזו שנוצרה ברוחה. אני מומחה קטן מאד בתחום הזה, ואולי טוב שכך, שכן לא אכביר כאן במלים. קשה כמובן להמליץ. המוסיקה הכי עממית ששמעתי היא השיר ששרו לנו החמרים בטיול בהרי אתיופיה (בקרוב פה בבלוג), או מנגינה עממית ששמעתי מנוגנת הרבה פעמים בהרבה גרסאות שונות במהלך הטיול שלי בנפאל. האיש ש”פתח” לי את האזניים לסוג הזה של מוסיקה הוא נגן העוד יאיר דלאל, שלהופעה שלו נקלעתי כמעט במקרה לפני אי אלו שנים ואשר מאז שמעתי הרבה ממנו. אהבתי את הדיסק שלו “סמר”. “קרוב משפחה” מוסיקלי של יאיר דלאל, הוא נגן העוד המאד מפורסם (כשנמצאים במעגלים החברתיים המתאימים) מוניר באשיר שדיסק כפול עם נגינתו הוא אחד הדיסקים הכי יפים שיש לי.

12) אבא שלי. אי אפשר לתאר את “קורות חיי” המוסיקליים בלי להזכיר את אבא שלי. אלה היו הקונצ’רטי לפסנתר, או כינור, של מוצרט שהתעוררתי לתוכם כל שבת בבוקר כשביקרתי אצלו. ההאזנה המתמדת לקול המוסיקה בנסיעות לטיולים (תוך השמעת גידופים כל אימת שהושמעה יצירה שאינה לטעמו, בעיקר מוסיקה עממית, מוסיקה ווקלית עתיקה ומוסיקה “מודרנית”). זכורות לי במיוחד ההאזנות ל”דור הזהב” של רם עברון שאיכשהו תמיד שמענו יחד בנסיעה. ואולי היו אלה החידונים המוסיקליים (ז”ל) שפתרנו יחד תוך שימוש באנציקלופדיית הנושאים המוסיקלים שעד היום שמורה אצלי. רק לא מזמן שמעתי את “סקארמוש” של מיו ונזכרתי כמה קשה עבדנו כדי לזהות את היצירה אז, כששנינו שמענו חלקיק ממנה בפעם הראשונה. ואולי זה היה אוסף התקליטים שלו שחשף אותי לראשונה למאהלר, לשוברט, לסימפוניה הספרדית של לאלו ולעוד יצירות רבות אחרות. אבא שלי היה מאזין למוסיקה מהסוג שאני כבר לא אוכל להיות אף פעם. הוא ידע מעט מאד (יחסי, הכל יחסי) מוסיקה ותאוריה, אבל היה מלא אנקדוטות כרימון שאסף מפה ומשם. הוא היה חובב נלהב שלמרות חובבנותו ידע לדקדק לפרטי פרטים של ביצוע וסגנון. אבא שלי ניגן כינור בצעירותו, וכמובן שהרפרטואר לכינור היה מככב ברשימת ההאזנה שלו – וזה כמובן השפיע עלי מאד. כמה חודשים לפני שנפטר ביקש ממני שאקנה לו דיסק מסויים באחת הנסיעות שלי לחו”ל. חזרתי כמובן עמוס דיסקים, רובם בשביל עצמי, ואחד בשבילו. (אחרי שפרצו לי לרכב, נשאר לי במזל רק האחד בשבילו). אחר כך, במה שהתברר שהיו שעותיו האחרונות, הוא הקשיב לדיסק הזה. הוא כבר היה חצי בן אדם, אבל המוסיקה הזו עוררה אותו והעבירה בו עוד זיק של חיים. האצבעות שלו זזו כאילו הוא מנגן שוב על הכינור. רק בדיעבד הסתבר לי שהוא בכלל ביקש שאקנה את הדיסק הזה בשביל חבר טוב שלו, שמאד אהב את “ריקודים צועניים” (לכינור ותזמורת) של סאראסאטה. ועם היצירה הזו אני מסיים את הרשימה.



תגובות

  1. נעמי כותב:

    התרגשתי (כמובן)

  2. פה ושם כותב:

    זה לא קשור לפוסט הזה, למרות שהבלוג שלך מרתק וכבר אגיב בנפרד.
    זו תגובה לאורך הרוח המופלא שאתה מפגין כאן
    http://www.notes.co.il/greengross/42231.asp?p=0
    ;ולא רק ברשימה הזאת.
    מרשים ומעודד לקרוא את התגובות שלך, ואני רואה שכבר התייאשת, אבל בהחלט החזקת מעמד יותר ממני, והוא אפילו לא מחק אף תגובה שלך. יכול להיות שבסופו של דבר חבל על הזמן והמאמץ, אבל בכל זאת, שווה להכנס לבלוג שלו רק בשביל התגובות שלך.
    (אם כי מעט מפליא שאתה ממשיך למצוא בזה עניין…)

  3. דברים שרואים משם » Blog Archive » מי מפחד ממוסיקה מודרנית (רשימת האזנה, חלק 2) כותב:

    […] שנעים למלא אותו. לפני קצת יותר משנתיים וחצי כתבתי “רשימת ההאזנה” חצי אוטוביוגרפית. מין סלקציה מוזרה של יצירות שאני […]

הוספת תגובה