אבנר מגן נהרג במפולת שלגים במהלך טיפוס באלסקה.

הכרתי את אבנר במהלך לימודי התואר הראשון, אבל רק כמה שנים מאוחר יותר, כשעבדנו יחד, הפכנו לחברים טובים. אני זוכר את הנסיעות המשותפות שלנו לעבודה, מירושלים לפתח תקווה וחזרה, את השיחות שלנו, את השיעורים ברוסית שהוא נתן לי תוך כדי נסיעה, את השאלות ששאל על מוסיקה, כאילו היו אתמול. מכל חברי, הוא אולי זה שהשפיע יותר מכל עלי, על הבחירות שלי וצורת החשיבה שלי. הוא תמיד ידע לשאול שאלות קשות, תמימות, סקרניות. בלי לתקוף או להעביר ביקורת, אלא להיפך – תוך מתן תחושה של שותפות, כאילו הוא מאמין שאני המומחה הגדול בעולם לתחום, והוא התלמיד שרוצה לדעת. יום אחד הוא שאל אותי למה אני רוצה להיות מנצח תזמורת. התשובה הראשונית שלי (שאינני זוכר אותה כרגע) לא סיפקה אותו, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מדברים לעומק על תפקיד המנצח במכלול הזה של יצירת מוסיקה, על מה מתוך זה היא תפיסה שלי ומה מתוך זה הוא מוסכמה או תרבות, ומה מתוך זה הוא הכרח. אבנר לא היה מומחה במוסיקה, אבל הוא ידע לשאול, הוא ידע להקשיב והוא ידע ליצור את התחושה המתאימה כך שכל שיחה איתו הפכה לשיחה עם מומחה.

אבל אבנר היה יותר מאיש שיחה. בהתלהבות שלו, בנכונות שלו לשתף ללא שום שיקולים של “אגו” ובאנרגיות שהיה מביא עימו לכל מפגש או שיחה, אבנר אפשר לדברים לקרות. בזכותו התחלתי לטפס על הרים, תוך שאבנר מגלה סבלנות אינסופית לשלומיאליות שלי. בחברתו זה נשמע סביר לגמרי לקום ב 4 לפנות בוקר כדי ליסוע באופניים לעבודה (כאמור, מירושלים לפתח תקווה). והוא לא אמר מילה כשהצעתי דרך שהתגלתה גרועה במיוחד לאופניים. הוא תמיד היה נלהב לנסות משהו חדש. דרך חדשה. מעולם לא פסל דברים מראש, וגם תמיד היה נלהב לספר על החוויה שלו מהניסוי ומהגילוי, גם אם זו היתה חוויה לא מוצלחת. העשייה המשותפת עם אבנר, בין אם בעבודה או בשעות הפנאי היתה תמיד מעוררת השראה.

לפעמים אתה מכיר בהשפעה של אדם עליך כשאתה תופס את עצמך מחקה אותו. ויום אחד גיליתי שסיגלתי לעצמי את המנטרה “לא נגרם שום נזק” שהיה אומר כמעט כל פעם שמשהו לא עבד כשורה, רגע לפני שהיה מחייך ומנסה שוב (או מתחיל מהתחלה, או עובר למשהו אחר). מה שמצחיק הוא, שיום אחד, ברגע של גילוי לב, הוא אמר לי שהוא עצמו “מעתיק” צורות התבטאות שמוצאות חן בעיניו מאחרים, “כי זו דרך מצויינת ללמוד”. ומאבנר היה הרבה מה ללמוד.

בשנים האחרונות קצת התרחקנו. אבנר עבר לגור בטורונטו ואני הסתובבתי בעולם. לא דיברנו הרבה, אבל הרבה פעמים מצאתי את עצמי חושב “דרך הראש” שלו, נזכר שלפעמים דברים הם די פשוטים אם לא נותנים למוסכמות ודעות קדומות הרגלים וקבעונות מחשבתיים להפריע לך. גם המרחק לא הפריע לי להרגיש שאבנר הוא חבר קרוב. ואני זוכר את הביקור האחרון שלי בביתו בטורונטו כחווייה נעימה במיוחד (כולל ההתארגנות המהירה לטיפוס על מפלי קרח והסבלנות שלו כשבקושי הצלחתי לטפס). המרחק לא עמעם את הקשר, ובביקור הזה יצא לי להכיר טוב יותר גם את משפחתו.

אבנר אהב הרים, וכאמור הצליח להדביק גם אותי. פעם הראה לי שקופיות מטיול-טיפוס בהרי האלטאי שעל גבול מונגוליה רוסיה. הוא סיפר לי שהיה יום אחד במהלך הטיפוס, בו דברים השתבשו ושבו הרגיש, אולי בפעם הראשונה, פחד מוחשי מכך שאולי הטיול לא יסתיים טוב, שאולי לא יוכל לחזור הביתה. לאבנר היה אז ילד אחד קטן ושאלתי אותו אם זה לא מרתיע אותו מלהמשיך. הוא לא הגיב, אך שקע בהרהורים, ולא דיברנו עוד על כך. מאז הוא טיפס די הרבה.

היום, כשחיכתה לי בתיבת הדואר הודעה אלקטרונית על מותו בתאונת טיפוס נזכרתי באותה שיחה. נזכרתי באשתו ובשלושת ילדיו ולא ידעתי את נפשי מרוב צער.

אני שולח מכאן ניחומים לאשתו איילת ולשלושת ילדיו, מי יתן ולא תדעו עוד צער.
avner1.jpg



תגובות

  1. אבנר קנטור כותב:

    עמית, הרשימה שכתבת מאוד ריגשה אותי.
    לא הכרתי את אבנר, אולם אחרי הקריאה הרגשתי פרידה וגעגוע למשהו שאבד מהעולם.
    ליבוביץ נהג לומר שהאדם לא יכול למות אלא רק הגוף מת. זה מרגיש לי נכון כאן.
    יהי זכרו ברוך.

  2. מני כותב:

    אני קראתי דברים שכתבת בעבר ואהבתי.שמתי לב שאתה לא ממש מעדכן את הבלוג שלך אבל אבל בכל זאת שמתי את הבלוג שלך בגוגל רידר כי יש לך כתיבה ונושאים יחודיים.
    היום כשפתחתי שמחתי לראות שעידכנת, ומיד זה התחלף בצער לאחר שקראתי.
    משתתף בצערך
    מני

  3. amit כותב:

    אבנר – הבת של אבנר (רק בת 11) כתבה משהו ברוח דבריו של ליבוביץ’ בדף שנפתח לזכרו של אבנר. גם אני חושב שזה מתאים כאן.
    מני – תודה על התגובה. אני מקווה (ויש לי תוכניות והתחלות של רשימות) לעדכן את הבלוג לעתים מזומנות יותר. אני שמח שאתה מוצא את הבלוג מעניין.

  4. Ayelet Magen כותב:

    TODA! Keep in touch.

  5. הדס,אלון,יותם,שירי,איה ונדב. כותב:

    אבנר אתה נורא חסר בליבינו וקשה לנו נורא על כך. כל יום אנחנו מרגישים שמשהו אחד נחסר מאיתנו ושהוא לא יחזור.
    “כתבנו את שמך על חוף הים באו גלים ומחקו אותו. חרטנו את שמך על ענף באה הרוח והעיפה אותו. כתבנו את שמך על הלוח באה המורה ומחקה אותו. כתבנו את שמך בליבינו והוא תמיד נשאר והוא גם תמיד יישאר שם.”

    באהבה ענקית:הדס,אלון,יותם,שירי,איה,ונדב אביתר.

הוספת תגובה