לפני שנתיים חזרתי לרכב, ברצינות יחסית, על אופניים. תמיד רציתי ופינטזתי, אבל רק הגרזן של מחלת הסוכרת שהתפרצה גרמה לזה לקרות. אבל מאז, טפו טפו, אני רוכב ונהנה מזה עד בלי די.
לפני שנה בערך נתפסתי לחיידק של רכיבות ארוכות. בכלל, כשזה מגיע לספורט (וגם בפעילויות אחרות) אני יותר מעריך פעולות שדורשות נחישות והתמדה לאורך זמן, התמודדות ארוכה עם הטבע והגוף, מאשר פעילויות עצימות לזמן קצר. ממש לא מרשימים אותי שיאים בריצת 100 מטר, אבל מישהו שרכב 10000 קילומטר מעורר בי הערצה. אז גם אני נדבקתי לחיידק הזה של רכיבות למרחקים ארוכים (ותרמו לכך הסיפורים של טל קציר ויאן לוי על רכיבותיהם).

כהרגלי בקודש אני קופץ מעל לפופיק. אז אחרי שברכיבות סוף השבוע שלי עברתי פעמיים שלוש 120 ק”מ, הרגשתי מוכן לנסות את רכיבת הכניסה לתחום – 200 ק”מ. להפתעתי סיימתי אותה בהצלחה, לא בלי שהיה ברור ששאר המשוגעים בקבוצת רוכבי המרחק בארץ נמצאים בערך 2 רמות מעלי. יצא שרכבתי לבד כל הדרך. חודש אחר כך שוב 200 ק”מ, הפעם בלילה. שוב אני לבד מדדה אחרי כולם, אבל שוב מסיים בהצלחה. אפילו משפר קצת את הזמן הכולל ובמסלול קשה יותר מהרכיבה הראשונה. אני מאושר.

כאן צריך להסביר שרכיבות למרחקים אינן תחרות. לא בודקים מי הגיע ראשון וכמה זמן לקח לו. להיפך, מנסים לעודד רוח קבוצתית של עזרה הדדית ושיתוף למען הצלחה של כולם. גם אסור להיעזר בגורמים חיצוניים. אין רכב ליווי, הרכיבה נעשית בכבישים פתוחים עם תנועה רגילה, והתמודדות עם תקלות צריכה להיעשות בכוחות עצמך. יש זמן גג (לכל מרחק יש זמן גג משלו) שמי שסיים את המסלול בתוך מסגרת הזמן הזו נחשב כמסיים בהצלחה. זהו. יש עבר ונכשל. בארץ מאורגנות רכיבות למרחקים על ידי טל קציר (לינק לבלוג בעניין כאן) וכיוון שמדובר בקבוצה קטנה של משוגעים לעניין, בד”כ ישנן כ-4 רכיבות כאלה בשנה למרחקים של 200, 300, 400 ו600 ק”מ. אלה הם מרחקים די סטנדרטיים שקבע ארגון הגג הצרפתי לרכיבות ארוכות. מעבר להן יש רכיבות ארוכות מאד למרחקים של 1000, 1200 ואפילו יותר. אחת לארבע שנים מארגן ארגון הגג הצרפתי רכיבה מפריז לברסט וחזרה (בסה”כ 1200 ק”מ) שנחשבת למכה של רוכבי המרחק בעולם ואלפים מהם מגיעים להשתתף בה ורואים בה סוג של מטרת על.

נחזור לסיפור ה300 ק”מ.

לפני שנה ניגשתי לרכיבת ה300 עם הרגשה קצת לא טובה. אמנם התחלתי היטב, אבל התעייפתי מהר, הברכיים החלו לכאוב לי מאד. ממש צעקו. אחרי פחות מ100 ק”מ נאלצתי לפרוש, ולחזור הביתה באוטובוס. עם הזנב בין הרגליים. כן. זו הייתה קפיצה גדולה מאד מעל הפופיק. אבל צפוייה. הרי רק פחות מחצי שנה לפני כן עברתי לראשונה 100ק”מ.

עוד הערת צד – אחד האלמנטים הנפלאים ברכיבות למרחק הוא הנוף. רכיבה לבד באמצע נוף מדהים, בלי שום תיווך של חלונות או מסגרת מתכת שמגנה עליך או מנוע שמקדם אותך “שלא כדרך הטבע” (ראו התייחסות לעניין בפרק הראשון של “זן ואמנות אחזקת האופנוע”). וכך רכיבת ה300 הכושלת זימנה לי חוויה מדהימה של רכיבה לאור ירח מלא בגבעות באזור לוזית עם קולות הלילה של תנים וחיות אחרות. אני לבד מול כל הטבע הנפלא והחי הזה. אלה חוויות שזכיתי להן לפני כן רק בטרקים ארוכים במקומות נידחים, וכיף להיזכר שגם כאן, ממש מעבר לפינה זה קיים.

השנה נאלצתי לוותר על רכיבת ה200 (למרות המסלול המדהים שלה, שעבר בעמק בית שאן, טיפס לגולן וחזר תוך הקפת הכנרת). הייתי חולה, ומפאת עניינים משפחתיים שגזלו את רוב זמני, לא רכבתי כמעט חודש וחצי. שבוע לפני הרכיבה נזכרתי שצריך להוציא את כישורי הרכיבה מאפסון, וניסיתי ב2-3 רכיבות קצרות כדי לעשות זאת. הביצועים לא היו משהו, ודאגתי מאד. אבל קפיצות מעל לפופיק זו המומחיות שלו, אז הגעתי לשדרות, נקודת ההתחלה של הרכיבה בזמן.

כיוון שכמה רוכבים הגיעו מעט באיחור ורצו לאכול לפני הרכיבה, וכיוון שפחדתי לאבד זמן יקר, החלטתי לצאת לדרך לבדי, לפני כולם. הופתעתי כמה קלה ונעימה היתה לי הרכיבה, ולקונטרול הראשון, אחרי 33 ק”מ (ברכיבות כאלה, לאורך הדרך יש מספר נקודות עצירה – קונטרולים בעברית – בהן חייבים לעצור ולהביא מהם הוכחה של מעבר, קבלה או תמונה בד”כ) הגעתי בפחות משעה וחצי במהירות שהפתיעה אותי. גם העובדה שהרגשתי שעשיתי את כל זה כמעט בלי מאמץ הפתיעה אותי. אני מודע לצורך לחלק כוחות ולשמור אותם להמשך הדרך (במיוחד במסלול הזה, שבו השליש השני של הרכיבה קשה בהרבה מהשליש הראשון), והחלק הזה הלך לי כל כך בקלות שכלל לא הבנתי אם התאמצתי יותר מדי או פחות מדי. כמה דקות אחרי הגיעו שאר הרוכבים ודיברנו קצת. זה לא קורה הרבה (כי תמיד אני נשאר הרבה מאחור), וזה היה כיף. אבל השעון מתקתק והייתי צריך להמשיך. שאר הרוכבים נשארו עוד כמה דקות, והנה אני שוב לבד בדרך, ולא כי אני איטי, אלא כי אני הראשון על הכביש.

בנקודת ההתחלה בשדרות

בנקודת ההתחלה בשדרות

הדרך בין צומת גבולות לצומת משאבים היא אתגר לסבלנות ולכח ההתמדה. 46 ק”מ של כביש מונוטוני, עם עליה מתונה, ורוח פנים (זו פעם רביעית שאני רוכב בכביש הזה ותמיד היתה לי רוח פנים) שהופכת את הפידול לאתגר לרוח האדם. בערך באמצע הדרך ששת הרוכבים האחרים הדביקו אותי. טל היה ראשון, עקף אותי והציע לי לרכוב צמוד אחריו כדי שאהיה מוגן מהרוח. זו היתה הצעה נדיבה מאין כמוה. רבות נכתב על היתרון שברכיבה בקבוצה, ורכיבת אופניים היא אולי הדוגמא המאלפת והמוחשית ביותר איך השלם גדול מסכום חלקיו. אבל מנקודת מבטי יש כאן שתי בעיות: הראשונה היא שההזמנה הנדיבה של טל ושל רוכבים אחרים שהשתתפו בהובלת הדבוקה היא חד צדדית בינתיים. אני לא רוכב חזק מספיק בשביל להוביל את הדבוקה לאורך זמן, ואין זו תחושה נוחה שלא לתת את חלקי למאמץ. וגם, עדיין הבדלי הרמות ברכיבה ניכרים, ועם כל העזרה, היה לי קשה לשמור על הקצב, ולקראת צומת משאבים נשרתי מהדבוקה, עצרתי מעט לנוח, שאר הרוכבים המשיכו ואני שוב נותרתי לבד. ובכל זאת, אין ספק שזו הייתה העזרה החשובה ביותר שקיבלתי בברווט הזה (רכיבה ארוכה שכזו מכונה “ברווט”) שהפכה את אחד החלקים המייגעים ברכיבה לקל ונעים ומהיר יחסית, מה שתרם בהמשך.

ואז הגיעו הגבעות. אחרי 90 ק”מ נינוחים יחסית, מגיעים 90 ק”מ קשים יותר עם מספר טיפוסים לא פשוטים. הסיפתח, שתי גבעות בדרך לירוחם. הרכיבה איטית, הרגליים רוצות לעצור, ואני אומר להן להמשיך. אבל המזל הגדול הוא שאחרי כל עליה, מתישה ככל שתהיה, מגיעה ירידה. כיפית להחריד. אז קרה לי הדבר הכי מפחיד ברכיבה. רכב שבא ממולי מחליט לסנוור אותי. אני מתלבט שניה מה לעשות אבל שבריר שניה של איבוד הכיוון בגלל הסינוור גורמים לי לרדת לשוליים. בקושי רב אני שומר על שיווי משקל, בולם, וחוזר לכביש. בסוף הירידה אני רואה את קבוצת הרוכבים שהיתה לפני בצד הדרך. לאחד היה פנצ’ר וכולם עוצרים לעזור. אני רוצה גם להציע עזרה, אבל טל בקול סמכותי אומר לי להמשיך ולא לאבד זמן. אני ממשיך, ומגיע לצומת ירוחם. עוצר לשתות ולחטוף משהו לאכול. 2-3 דקות, ושאר הרוכבים עוקפים אותי. אז מתחוור לי ההבדל התהומי בסגנון הרכיבה שלנו. המנוסים רוכבים מהר יחסית ללא הפסקות (לולא הפנצ’ר הם היו רוכבים מצומת מגן לדימונה בלי לעצור בכלל – 80 ק”מ, כ3.5 שעות רכיבה), ואילו אני, מעבר להתחלה בה אני רענן ויכול לסחוב קצת יותר, אוהב לעשות הפסקה קצרצרה בערך כל שעה של רכיבה. אני גם רוכב יותר לאט. מה שמשאיר אותי בסביבה של שאר הקבוצה הוא העצירות בקונטרולים. עבורי מדובר בנקודת מילוי מים והשגת הוכחת מעבר. הם לעומת זאת עושים הפסקות ארוכות שכוללות לעתים ארוחה של ממש. אולי מתישהו גם אני אעשה את המעבר מרוכב מתחיל ועצמאי, לרוכב קבוצתי ומנוסה.

הוכחת מעבר מקובלת

הוכחת מעבר מקובלת

אז גם מהקונטרול בדימונה יצאתי ראשון כדי לא לאבד זמן. שאר הקבוצה הגיעו לפני ויצאו אחרי. שוב גבעות. הכיוון דרומה. הפעם כבר לבשתי מעיל, אם כי הקור לא שיחק תפקיד ברכיבה הזו (ולרגעים אפילו הצטערתי שלקחתי מעיל. הייתי מסתדר מצויין גם בלעדיו כנראה). בפעם הראשונה אני מתחיל להרגיש עייפות. נו טוב, כבר כמעט חצות. אבל הגבעות הורגות אותי והרגליים מתעייפות נורא ומסרבות לשתף פעולה. אני מתחיל לדאוג לזמנים. לכל קונטרול יש זמן גג משלו, נדיב למדי בד”כ, אבל כשצריך להגיע לצומת הרוחות בואך מצפה רמון, אחרי טיפוס ארוך מאזור שדה בוקר, 60 ק”מ בארבע שעות נשמע כמו זמן מאד גבולי בשבילי. אחרי זה, כך חשבתי לי, מסתובבים חזרה, ואמנם יש עוד 130 ק”מ חזרה לשדרות אבל כמעט כולם בירידה. קלי קלות. אני עוד הולך להתבדות, אבל לפני כן צריך לטפס לכלא נפחא. בדיוק לרגלי העליה, בכניסה לבית השנטי עוקפים אותי ראשוני קבוצת הרוכבים שיצאה אחרי. אני מנסה להידבק אליהם בתחילת העליה ולוקח להם בדיוק דקה וחצי להשאיר אותי הרחק מאחוריהם. אסף השיג אותי כמה דקות מאוחר יותר, אבל החליט להישאר לצדי למרות הקצב האיטי ודיברנו קצת תוך כדי רכיבה. הוא התעניין מאד בניהול הסוכרת שלי, ומסתבר שהוא מבין בזה לא מעט בכלל. הוא גם נתן לי עצות טובות ונקודות למחשבה על טכניקות רכיבה בפרט ועל רכיבות ארוכות בכלל. בשלב כלשהו הרגליים ניצחו. אמרתי לאסף שימשיך ושאני עוצר לנוח ונפרדנו. בהחלטה של רגע, במקום לנוח המשכתי לטפס בהליכה. יש משהו מאד מביך בללכת באמצע הלילה במדבר עם אופניים לצידך. אחרי עשר דקות כאלה עליתי על האופניים והמשכתי ברכיבה. ואז טל ועוד רוכב (אודי? מנשה? אני כבר מבולבל) עקפו אותי. טל שוב נתן לי עצות טובות, המשכנו לרכב יחד עוד כמה קילומטרים, אבל באיזשהו שלב שוב נשארתי מאחור. הרגשתי שהכוחות נגמרים לי. נותרו לי כ5-6 קילומטרים עד צומת הרוחות ויותר משעה וחצי עד זמן הגג. כבר היה ברור לי שאני אגיע. גם בהליכה אני אגיע בזמן. זה אזור של טיפוס מתגלגל – עליה וירידה עוד עליה גבוהה יותר ושוב ירידה וחוזר חלילה, ככה כ3-4 פעמים. בירידות לקחתי תנופה הכי חזקה שאפשר ופידלתי בכל הכוח בתחילת העליה תוך ניצול המהירות שצברתי, ואז כשנגמר הכוח ירדתי מהאופניים והמשכתי ברגל עד הירידה הבאה. ב3:00 הגעתי לצומת הרוחות מרוקן לגמרי מכוחות, אבל 45 דקות לפני זמן הגג. יש לי 9 שעות לחזור חזרה.

פרופיל הגובה של הרכיבה

פרופיל הגובה של הרכיבה

נחתי קצת. כל הרוכבים האחרים יצאו כבר לדרכם חזרה. הם הזמינו אותי לעצור בשדה בוקר לארוחת לילה משותפת אבל לא האמנתי שאגיע לשם בזמן. אני אוהב את אזור צומת הרוחות, והחלטתי להישאר שם עוד כמה דקות ולהנות מאוויר המדבר. מבחינתי הרגשתי כאילו הברווט נגמר והשגתי את מבוקשי, כל השאר הוא רק בירוקרטיה, ורציתי להינות מהרגע בלי לחץ. יצאתי לדרך חזרה רק ב3:30. ההפסקה הארוכה ביותר שעשיתי ברכיבה הזו.

אבל הדרך חזרה לא עשתה לי חיים קלים. זוכרים את העליות המתגלגלות בדרך הלוך? מסתבר שהן עליות מתגלגלות גם בדרך חזור. אמנם פשוטות יותר, אבל עדיין הרגליים סירבו לטפס, והשעון תקתק ותקתק. אבל את הירידה מכלא נפחא כבר עשיתי במהירות כיפית, ועצרתי בעבדת למלא מים. חשבון זריז הבהיר לי שאין לי הרבה זמן לבזבז. הקצב שלי לא מדהים, ויש עוד כמה עליות באזור שדה בוקר. המשכתי לרכב ועצרתי למנוחה קצרה בצומת חלוקים. השעה היתה 5 בבוקר. סביר שאסיים את הברווט בהצלחה, אם לא יהיו לי תקלות מיוחדות, אבל זה לא הולך להיות קל. ואז בדיוק טל עובר אותי (מסתבר שהם נשארו בשדה בוקר קצת יותר זמן משחשבתי). הוא מאחל לי בהצלחה. וזה מעודד אותי. הוא מציע לי לעצור שוב במשאבים, אבל לי יש תוכניות אחרות. יש לי מים בשפע ומספיק חטיפים והתוכנית היא לרכב ולעצור כל שעה ל5-10 דקות מנוחה, איפה שזה לא יהיה. אחרי שני הטיפוסים האיטיים להחריד בדרך למשאבים הירידות המיוחלות הגיעו. מעט מאמץ, הרבה מהירות. בדיוק מה שאני צריך עכשיו. זה הזמן לפצות על כל קטעי ההליכה שלי. 6:15 אני כבר ברביבים. קצב מצויין. מעדכן בSMS את המשפחה. 7:15 אני קצת לפני בסיס צאלים. הקצב ירד מעט, והעייפות (הפעם לא של השרירים אלא של הגוף – אני כבר ער ובפעילות מעל 24 שעות) מדברת. 8:30 אני מגיע מותש לקונטרול בצומת מגן. עכשיו אני כבר בטוח שאגיע לסיום בזמן – נשארו לי יותר מ3 שעות ל33 ק”מ. רק צריך להתמודד עם העייפות. אני רוכב בקצב איטי ומרשה לעצמי לעצור בלי חשבון. זו לא תחרות, ואין משמעות אם אגיע ב 10, ב11 או ב12 שהוא זמן הגג.העיקר להגיע בשלום. בסופו של דבר עוד 3 עצירות של 10 דקות בדרך – הייתי כבר עייף מאד מאד – והגעתי מעט אחרי השעה 11 לתחנת הרכבת בשדרות. לא זכרתי אם בסיום צריך להצטלם או להביא קבלה, אז עשיתי את שניהם. עליתי על רכבת ועוד הספקתי לרכב עוד שני קילומטר מתחנת הרכבת אלי הביתה. מקלחת זריזה ולישון.

סוף דבר – אני ממעט לכתוב על חוויות הרכיבה שלי. ומתגנב ללבי החשש שהכתיבה המפורטת על הישג 300 הק”מ שלי היא סוג של עין הרע לקראת רכיבת ה400 והרצון שלי להתקדם ולרכב מרחקים יותר ארוכים. ובכל זאת יותר מרכיבות קודמות, אני מרגיש שהרכיבה הזו היא סוג של נקודת ציון בשבילי. אולי אפילו הישג. קפיצה גדולה מעל הפופיק, שהצליחה מעל למשוער. קיבלתי ממנה גם הרבה שיעורי בית. היא הבהירה לי לא מעט נקודות שצריך להשתפר בהן, וגם ניתוח מדוקדק של נתוני הרכיבה מלמד לא מעט. לשם דוגמא, הקטע בין שדרות למגן. בהלוך רכבתי אותו בקצת פחות משעה וחצי. בחזור זה אמנם לקח ברוטו כשעתיים ורבע, אבל אם מורידים את ההפסקות בדרך קצב הרכיבה שלי לא היה שונה בהרבה, למרות עייפות השרירים, ואת ההפסקות עצמן ניתן לייחס לעייפות הפיזית שאינה קשורה לכושר הרכיבה. ויש עוד, אבל לא אלאה אתכם בפרטים ואסיים כאן, עד הפעם הבאה. למתעניינים יש עוד שתי פסקאות על אימון ועל סוכרת ברכיבה.

הכוכב האמיתי ברכיבה הזו (כאן בתמונה מרכיבה אחרת באותו איזור)

הכוכב האמיתי ברכיבה הזו (כאן בתמונה מרכיבה אחרת באותו איזור)

————————————–

מעט על שגרת האימונים והרכיבה שלי: אני רוכב חובב ומתאמן חובב. אין לי אופני כביש מקצועיות וציוד שמנסה לחסוך גרמים של משקל תמורת מאות שקלים נוספים. ניסיתי כמה חודשים לרכוב על אופני מירוץ-כביש קלאסיים וזה הרגיש לי פחות נוח. גם באימונים אני חובב לגמרי ופועל אינטואיטיבית תוך עצות שאני מקבל ושומע מפה ומשם. אני פשוט רוכב, מודד היבטים שונים של הביצועים שלי ושם לב שיש התקדמות לאורך זמן. גם בהרגשה, וגם במספרים. אבל אין לי ספק שהאימון שלי אינו אופטימלי. אני לא בקיא בתורת האימון, וסביר שמדידות אחרות שאינני עושה (כמו מדידת דופק) ו/או תכנון מדוייק יותר של האימונים היה מביא אותי מהר יותר לביצועים טובים יותר. אולי עוד אשנה את דעתי בעניין, אני די גבולי, אבל אני מרגיש שכרוכב חובב, זה שיוצא לטיול שבת בבוקר של 100 ק”מ בשביל ההנאה, לראות את הפריחה, להרגיש את האוויר במרחב הפתוח, זה לא נכון לי להכפיף את החוויה הנפלאה הזו לשיקולי דופק/קיידנס/עומס/אינטרוולים ושאר מושגים מתחום אימוני הרכיבה. הרכיבות שלי, למרות שלחלקן אני קורא אימון, הן בעיקרן רכיבות להנאה. אני מנסה להפיק את מירב ההנאה. לא את מירב התועלת מבחינת שיפור ביצועים.

החדשות הטובות הן, כמובן, שלא צריך להתאמן בטירוף ובדבקות כדי להיכנס לתחביב האקסטרימי הזה. הדלק העיקרי כאן הוא כח רצון, נחישות והתמדה. כושר רכיבה ממוצע בהחלט מספיק בהינתן הנ”ל. החדשות הרעות הן שיאללה, עמית, מספיק להתבטל, תתחיל להתאמן, יש רכיבת 400 עוד שבועיים וקצת, ותקנה כבר אופניים נורמליות ותצא מפוזת אני חובב מתחיל. מי שרוכב 300 ק”מ כבר לא יכול להסתתר מאחורי תירוצים כאלה.

על רכיבה וסוכרת: כאמור, יש לי סוכרת, והרכיבה והסוכרת כרוכים זה בזה. בין השאר זה אומר שאני מנטר סוכר בדם במהלך הרכיבה. וזה מעניין. אקדים ואומר שבאופן כללי, אחרי שנתיים של מחלה, קריאה ומחקר אודותיה והתנסויות שונות ומשונות בתחומי התזונה, הספורט וכו’, המסקנה העיקרית אליה הגעתי היא שאין שום דבר שמשתווה לערך של פעילות גופנית (מוג כלשהו) לשמירת איזון הסוכר בדם. גם ברמת ה”מיקרו” (לטווח הקצר) – כשסוכר גבוה, יוצאים לפעילות, וחוזרים אחרי חצי שעה-שעה עם סוכר תקין. גם ברמת המאקרו – בתקופות בהן אני “מפשל” בפעילות גופנית, רמות הסוכר בדם משתוללות, לא משנה כמה אקפיד על התזונה ושאר הפרמטרים, ובתקופות בהן אני פעיל באופן סדיר הגוף יכול להכיל “פאשלות” קטנות בתחום התזונה, למשל.
ברכיבות הארוכות שלי גיליתי שאחרי כ150 ק”מ (כ 8-9 שעות רכיבה בערך) רמות הסוכר שלי נופלות בחדות לאזור ה60 מ”ג לד”ל. אלה רמות שנחשבות תת-סוכר (היפוגליקמיה) ועלולות להיות מסוכנות. כיוון שאני נוקט בתזונה קטוגנית (תזונה דלה מאד בפחמימות, בה הגוף מסתגל לייצר אנרגיה מחומצות שומן במקום מגלוקוז) אין ברמות הסוכר האלה סכנה של ממש עבורי – יש בדם מספיק קטונים כדי לספק למוח את כל האנרגיה שהוא צריך. ובכל זאת אני מוטרד שרמות סוכר כה נמוכות מהוות תקרת זכוכית להספק האנרגטי שהשרירים יכולים לספק. ברכיבה הזו גיליתי, כצפוי סוכר נמוך אחרי 150 ק”מ (שניה לפני העליות למצפה רמון), וניסיתי להעלות אותן בחדות לא אופיינית לי, ואכלתי הרבה פחמימות (אכלתי שוקולד מקופלת אחרי יותר משנתיים!!). זה לא עזר. רמות הסוכר בדם שלי נותרו נמוכות (בין 50-70) לאורך שאר הרכיבה. אני לא יודע אם זה תרם או גרם לעייפות שחשתי בעליות. אני כן יודע שזה לא השפיע על הרכיבה שלי לרעה בירידות בהמשך. תעלומה. נמשיך לעקוב וללמוד.



תגובות

  1. אסף כותב:

    כיף לקרוא. ניהול משטר הפעילות והתזונה שלך מעורר השראה

  2. הדס כותב:

    שמחה שחזרת לכתוב. פוסט מענין אפילו לבטטה כמוני.

  3. נעמי כותב:

    כל מה שכתוב בתגובות הקודמות, פלוס – יישר כוח, הן ברכיבה, הן בניהול המודעות לכל מה שקורה וההשפעות על הבריאות תוך כדי הרכיבה.
    ואם כל הדבר הזה מתנהל תוך כדי הנאה מעצם השהות והחיבור לטבע – אשריך.

  4. אודי כותב:

    אתה היית הכוכב של הברווט הזה..הישג מדהים עשית
    רק לידיעה סחבתי איתי ציוד ובגדים חמים בתוספת משקל מכובדת.
    הציוד חייב להיות אמין ולאו דווקא קליל.לברווט הבא אולי תרכיב סבל כך שלא תצטרך להתמודד עם משקל על הגב.
    תלמד שוב לאזן כוחות ואל תאבד סבלנות
    תזכור בברווט הכי קשים הם דווקא 10 קמ ראשונים.
    הכי חשוב זה להנות מהנןף מהמאמץ וממה שסביבך.

  5. דיקי כותב:

    ככאחד שסבל/נהנה מסכרת גיליתי כמוך שהבעיה ברכיבות ארוכות הן נפילת סוכר. גיליתי את סוכרות האנרגיה שמספקות פחות סוכר לדם אבל אפשר לקחת סוכריה כל זמן קצוב. הדבר שבאמת עוזר זו ירידה במשקל. (אני לא ממליץ על הדיאטה שלי)

הוספת תגובה