דברים שרואים משם

קניתי פסנתר. בדרך חזרה מהחנות אל האוניברסיטה מצאתי את עצמי מדמיין על הקשר בין מה שאני לומד עכשיו לבין מה שקניתי כרגע. איזה כיף, אחרי הרבה זמן בלי פסנתר אני אוכל לשוב ולנגן. דמיינתי את עצמי מנגן בקונצרט. ובקהל ישבו כל המורים שלי. במיוחד הנס, המורה לתאוריה ארגונית שהצהיר על עצמו בשיעור הראשון שהוא חובב מושבע של המוסיקה של ברהמס (הם חולקים אותו שם פרטי). אז אם ככה, זה כבר לא סתם קונצרט, זה קונצרט מוסבר או הרצאה-קונצרט שבו מסבירים את המוסיקה של בראהמס באמצעות מושגים מתאוריה ארגונית. אחרי נגינה של אינטרמצו של ברהמס בתור התחלה (חביב עלי במיוחד אופוס 117 מס. 2) מתחיל החלק העיקרי של ההרצאה…

לפני שלושה ימים היתה לי שיחת טלפון מרגשת במיוחד. היא לא היתה ארוכה במיוחד, או בעלת תוכן יוצא דופן וחדשני. הדוברת (יכולתי לזהות בקלות שמדובר בדוברת) בצד השני של הקו לא הזדהתה, אבל מיד זיהיתי מי זו. השיחה נמשכה כ 2-3 דקות ונשמעה בערך כך (לא מתחייב על ציטוטים מדוייקים)

רמזתי כבר ב”רשימת הקריאה” שלי, שתגיע רשימה אחרת, משמעותית יותר עבורי, רשימת האזנה, מאין קורות חיים מוסיקליים. (אני מזהיר מראש שזו רשימה ארוכה. כדאי להצטייד בסבלנות.)
כבר הרבה שנים רצה בקול המוסיקה תוכנית עם דני אורסתיו שנקראת ה”קונצרט שלי”. כל תוכנית מארחת סלבריטי מוסיקלי יותר או פחות אשר פורס את רשימת ההאזנה שלו על פני שעתיים […]

לא כתבתי הרבה מאד זמן. עומס בלימודים. יש אמנם כמה רשימות שמתבשלות על אש קטנה כבר כמה זמן, ובקרוב, כך אני מקווה יבשילו, אבל בבלוג המצויין של גדי אלכסנדרוביץ התפרסם מאמר, ראשון מסדרה כנראה, על משפט הקומפקטיות בלוגיקה וזה העיר שדים רדומים שגרמו לי מהר מהר לכתוב רשימה חדשה. אני רק מזהיר מראש שחלקים מהרשימה […]

דמיינו לרגע שאתם חוקרים חיידק מסוג מסויים, ויש לכם השערה שכמות האור משפיעה על קצב ההתרבות שלו. מיד אתם מתכננים ניסוי, משמישים חדר במעבדה שלכם עם ציוד לשליטה ומדידה של כמות האור. אתם מגייסים כמה חיידקים מתנדבים שמוכנים להיפרד מהחבר’ה (ובקרוב יהיו להם הרבה חבר’ה חדשים) ושמים אותם בתוך צלחות פטרי עם אוכל לכמה שבועות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט.
מה שלפעמים מסובך זה להבין את התוצאות.

בשנת 1991 התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים בחוג לתאוריה וקומפוזיציה. בין מורי היתה גם מיכל זמורה כהן. אני אתחיל מהסוף – באותה שנה “נפתחו אוזני”. עד לאותו רגע לא יכולתי להאזין למוסיקה א-טונאלית. שנברג היה מוקצה מחמת מיאוס. אפילו הינדמית השמרן יותר. שלא לדבר האוונגרדים האחרים שרק שמם גרם לי לרצות לסתום את האוזניים. בסוף […]

יש לי עכשיו 3 כאלה… ענקיות. לצורכי לימודים. מאות עמודים של מחקרים ותאוריות שלא ברור בשביל מה אני צריך את כל זה (אבל אני נהנה מכל רגע), ועוד כמה חודשים אני אקבל עוד 3-4 כאלה…. הנאה צרופה. אז במסגרת מאמציי להתחמק מקריאה מתישה של ספר משנת 1939, קלאסיקה פסיכולוגית במיטבה, ולאור העובדה ששולמית אלוני בחרה לפרסם בYNET רשימת קריאה משלה, ולמרות שמדובר ברעיון נדוש וטחון דק… אז הנה רשימה “מוערת” של ספרים שהיוו ועדיין מהווים עבורי אבני דרך תרבותיות, רגשיות ואינטלקטואליות…

תער אוקאם (occam’s razor) הוא עקרון “מטא-לוגי” (הסבר עוד מעט). בניסוחו הפופולרי (והמעט לא זהיר) הוא אומר את הדבר הבא: “בהינתן שתי תאוריות המסבירות את אותו אוסף תופעות – התאוריה הפשוטה יותר היא הנכונה”. לא זהיר כי: א. מה זה תאוריה פשוטה יותר? ב. מה זו תאוריה נכונה? חוץ מזה שזה לא הניסוח המקורי של […]

אני פותח מדור חדש בבלוג שאני קורא לו “סיכום שיעור”. מי שמכיר אותי יודע שיש מידה של אירוניה בשם הזה: מעולם לא סיכמתי שיעורים או כתבתי דברים משמעותיים במחברת במהלכם (טוב, עכשיו קצת הגזמתי, בתיכון הלחנתי את הפוגה הראשונה שלי במהלך שיעור תנ”ך). ההרגל המגונה הזה מלווה אותי אפילו היום בלימודי הדוקטורט: מתוך נימוס אני […]

די מקובל להתייחס למוסיקה כאמנות ה”חיה” במימד הזמן. ה”ארועים המוסיקליים” – הצלילים על מאפייניהם השונים (עוצמה, גוון וכד’) - מסודרים על ציר זמן בלתי נראה. הרבה מהמושגים המוסיקליים הבסיסיים מבוססים על תפיסת זמן: מנגינה היא אוסף של צלילים הבאים בזה אחר זה. אקורד הוא מספר צלילים המושמעים בו זמנית. המקצב הוא תולדה של סידור אירועים […]