הפוסט הזה הוא חוב ישן שנעים למלא אותו. לפני קצת יותר משנתיים וחצי כתבתי “רשימת ההאזנה” חצי אוטוביוגרפית. מין סלקציה מוזרה של יצירות שאני אוהב ושהשפיעו עלי בדרך כזו או אחרת. כמובן שאי אפשר היה להכליל הכל, וכמה יצירות מאד נעלבו שלא הכנסתי אותן, אבל רשימות זה דבר חשוב (תשאלו את אומברטו אקו, וגם את אשתי), וסלקציה היתה אז הכרחית. ואולם, כבר אז ידעתי והשארתי הבטחה פתוחה לרשימה נוספת, לא פחות משמעותית שתכיל “תחנות האזנה” למוסיקה “מודרנית”.

“מוסיקה מודרנית” זו חיה קצת מוזרה. מצד אחד היא המשכה הכמעט ישיר של מסורת ה”מוסיקה הקלאסית”, ובאותה עת היא גם האחות החורגת הדחויה שלה. חובבי מוצרט באך וברהמס לדורותיהם (לפחות מאז 1910) הוציאו הרבה אנרגיה כדי להשמיץ מלחינים כמו שנברג, סטרווינסקי, שטוקהאוזן ומלחינים רבים נוספים. הם האשימו את “המוסיקה המודרנית” בכך שהיא אינה מוסיקה כלל, אלא אוסף מקרי של רעשים וצלילים, ועוד כהנה וכהנה האשמות (התייחסתי קצת להאשמות האלה ברשימה כאן). ישנם מחקרים אקדמיים “מגוייסים” שנועדו להוכיח שמוסיקה קלאסית היא “טבעית”, ושלמוסיקה מודרנית יש השלכות שליליות על מאזיניה. למשל, מחקר שעמית לעבודה ציטט בפייסבוק שלו לא מזמן הראה שציפורים מעדיפות מוסיקה של באך על מוסיקה של שנברג (וכל שנותר לי לעשות זה להסיק שבמידה רבה של וודאות, אינני ציפור). כתוצאה מכך המוסיקה “האמנותית” העכשווית נמצאת במצב רע. אין תקציבים, אין חשיפה, יש מעט מאד קהל ומעט מאד מלחינים (הכל יחסי, כמובן). עד כדי כך, שבפורומים של מוסיקה קלאסית שואלים לעתים ברצינות תהומית איך זה שאין היום מלחינים כמו מוצרט או בטהובן, ואיך זה שלא כותבים היום מוסיקה רצינית, כמו פעם.

אני יודע. גם אני הייתי שם, באגף המתנגדים והמשמיצים, בצד הקולני שלו. אפילו נשבעתי באיזה שיעור מוסיקה בתיכון שאני מוסיקה כזו לא אכתוב אף פעם. אבל זמנים משתנים, ואי שם בסביבות גיל 20 הגיע המהפך. המהפך הזה היה כל כך משמעותי בחיים שלי, שהשפיע הרבה מעבר לטעם המוסיקלי שלי, שמגיעה לו רשימה בפני עצמה – רשימה של ציוני דרך מוסיקליים אישיים במוסיקה של המאה ה-20. תיעוד של מהפך – איך למדתי להפסיק לפחד והתחלתי לאהוב מוסיקה מודרנית. הרשימה לפניכם:

1. כנחליאלי המבשר את בוא הסתו כך גם השלישיה השניה, אופוס 67, לכינור צ’לו ופסנתר של שוסטקוביץ’ בישרה את בוא המהפך, עוד לפני שידעתי שהוא מגיע. התאהבתי בה מהצליל הראשון. אבל אז, מאזין לא מיומן שכמותי, כל מיני מקומות “לא טונאליים” נשמעו לי כאילו המלחין הלך לאיבוד, רק כדי למצוא אחר כך מקום אחר, מעניין יותר. אחר כך למדתי עוד על המלחין המופלא הזה, שוסטקוביץ’, על המשחק הגאוני שלו בין המקובל לחדשני (שנבע בעיקר מלחצים פוליטיים) שיצר שפה מוסיקלית ייחודית, מרתקת ולא שגרתית. אחרי השלישיה הגיעו גם הסונטה לצ’לו, הקונצ’רטו הראשון לפסנתר (עם חצוצרה) והקונצ’רטו מס.1 המופלא לצ’לו ותזמורת. ויש כמובן עוד יצירות רבות משלו, אבל לשלישיה הזו שמור מקום מיוחד בזכרון המוסיקלי שלי.
http://www.youtube.com/watch?v=_6w2VfKmm3U

2. לקראת סוף שירותי הצבאי יצרתי קשר עם פרופ’ יהודה אלקנה – אז ראש התוכנית הבינתחומית באוניברסיטת ת”א, אליה חשבתי להירשם. כשביקרתי אצלו בבית לשיחה, נדהמתי מאוסף הדיסקים שלו, והשיחה נדדה גם לשאלות של טעם מוסיקלי ויצירות/מלחינים אהובים. הוא נדהם מבורותי בתחום המוסיקה המודרנית ניגש לספריה והוציא כ20 דיסקים אותם אני “חייב לשמוע”. פחדתי להגיד לא, וגם חששתי מלספר שאני נרתע ממוסיקה שכזו. לקחתי את הדיסקים וחזרתי הביתה. שני דיסקים שבו את לבי די במהירות. אחד מהם של מוסיקה מאת ארוו פרת. אני מודה ליד המקרה (או ליהודה אלקנה) שנתן לי להאזין לארוו פרת של לפני סגנון הטינטינבולי שלו שהפך אותו למפורסם. היו שם יצירות קולז’ (הסימפוניה השניה, קונצ’רטו לצ’לו) ויצירות “נאו קלאסיות” (הסימפוניה השלישית), וגם יצירות “סריאליות” (ועם הקוראים שכל המונחים האלה נשמעים כמו סינית הסליחה. באמת שזה לא נורא חשוב). המגוון הזה מצא חן בעיני. אני חושב שהקונצ’רטו לצ’לו עשה עלי הרבה רושם, למרות שהיום במבט לאחור, הסימפוניה
השלישית היא אחת מהיצירות של פרת שאני אוהב יותר מכל.
http://www.youtube.com/watch?v=wojU_ExRFFo
והנה לינק לראיון עם ארוו פרת: http://www.youtube.com/watch?v=2pDjT1UNT3s
3. עוד תגלית מאותו אוסף דיסקים היתה המוסיקה של אלפרד שניטקה. במקום אוסף של יצירות בסגנונות שונים, מצאתי משחק בין סגנונות בתוך אותה יצירה. תחילה נהניתי מהקונצ’רטו גרוסו הראשון, ומהקונצ’רטו לפסנתר ותזמורת מיתרים. לימים התמכרתי לרביעיות המיתרים שלו, לסימפוניות המאוחרות יותר, לקונצ’רטו לצ’לו המופלא שהשלים תוך החלמה משבץ מוחי. הביצוע של טביאה צימרמן לקונצ’רטו לויולה שלו בירושלים הותיר אותי פעור פה ונפעם. אבל היצירה ששבתה את לבי יותר מכולם היתה הסונטה הצנועה לצ’לו ופסנתר. כמה שנים לאחר שקיבלתי את הדיסקים פרסמתי באתר היכרויות באינטרנט שאני מחפש מישהי לנגן איתה את הסונטה הזו של שניטקה, ולטפס איתה על הרים ולפתור איתה חידות. למודעה ענתה מי שהיום אשתי.
http://www.youtube.com/watch?v=_b_VSPxiFk4

4.בסופו של דבר לא קיבלו אותי לתוכנית הבינתחומית בת”א, והלכתי ללמוד מתמטיקה והלחנה בירושלים. המורה שלי בכיתת התאוריה וההלחנה היה מרק קופיטמן, אחד המוסיקאים המרשימים ביותר שפגשתי אי פעם, ושהשפיע עלי רבות. בניגוד למקובל, קופיטמן לא החל את הלימודי התאוריה ביסודות ההרמוניה והקונטרפונקט, אלא הקדיש סמסטר שלם למלודיה הפשוטה – אולי אבן הבניין היסודית ביותר של המוסיקה. ניתחנו הרבה קוים מלודיים (החל משירת נזירים של ימי הביניים ועד יצירות שאמנם טכנית הן מלודיות, אבל הן מאתגרות את המושג הזה ולוקחות אותו לקצה). גם כתבנו קוים מלודיים משלנו, בין אם באופן חופשי או בהתאם להנחיות. מהשיעורים הראשונים האלה עם מרק קופיטמן אני בוחר יצירה אחת שהיתה סוג של נקודת מפנה עבורי באותם שיעורים: שלושה קטעים קצרים לקלרינט סולו של סטרוינסקי.
http://www.youtube.com/watch?v=5p_uuYQRhMQ

5. אם כבר הזכרתי את מרק קופיטמן, הרי לא ייתכן שתלמיד לא יכיר את המוסיקה של מוריו, ואכן בתחילת לימודי הלכתי לספריה והאזנתי להקלטות, תוך שאני מתבייש להודות שזה לא מדבר אלי בכלל – כאמור הייתי רק בתחילת הדרך. רק שנתיים שלוש אחר כך ואחרי שעברתי כברת דרך רבה, האזנתי, כמעט במקרה, ליצירה חדשה של קופיטמן, “אליטרציות” לפסנתר, גיליתי עולם מופלא של צלילים ורעיונות, ממש כמו שהכרתי באיש עצמו ובאופן בו הוא לימד והתייחס למוסיקה.
http://www.jmc.co.il/music/25-6.mp3

6.אם תשימו לב טוב, כל היצירות עד עכשיו היו של מלחינים מרוסיה והסביבה. כנראה שזה לא ממש מקרי. מה שקרה למסורת המוסיקלית הגרמנית בתחילת המאה ה-20 ראוי לו לפוסט בפני עצמו. בקצרה, מלחינים כמו שנברג, וברן, ואלבן ברג, שזכו לכינוי”האסכולה הוינאית החדשה”, הם סוג של דגל אדום לכל חובב מוסיקה קלאסית. ה”שיטה הדודקפונית” הופכת מהר מאד בדיונים על מוסיקה ל”שיטה הקקופונית”. המוסיקה של שנברג נתפסת כשכלתנית וחסרת רגש, מוסיקה שכאילו לא נועדה להאזנה. דברים כאלה נאמרים, בד”כ (אני יודע. אני אמרתי אותם), בלי לדעת יותר מדי (ובד”כ גם בלי להאזין יותר מדי). מבחינה היסטורית שנברג וברג הם המשך הישיר של מסורת ארוכה של מוסיקה גרמנית. אבל באופן מאד לא גרמני הם נתנו למסורת הזו אגרוף לפרצוף, ואולי בגלל זה שנאו אותם כל כך. אבל כשמגיעים אל המוסיקה שלהם אחרי ששומעים ארוו פרת ושניטקה ועוד כמה דברים, מצליחים להבין שמלבד אגרוף בפרצוף יש שם מוסיקה, אפילו די יפה, ויותר מכך – הם באמת מהווים המשך ישיר, כמעט מתבקש, לדור הקודם. כשכבר מוכנים להאזין למוסיקה הזו, וכשכבר אין התנגדות פנימית, מעקב אחרי ההתפתחות של המלחינים היא מבצע מרתק. מ”ליל הוד” של שנברג (אופ’ 4), דרך הסימפוניה הקאמרית (אופ’ 9) אל המיניאטורות הא-טונאליות הראשונות (אופ’ 11,19) והקטעים הקצרים לתזמורת (אופ’ 16), שהם פנינים של דמיון מוסיקלי, סקרני ונטול עכבות. דרך “פיירו הסהרורי” עד הגיעך אל הסוויטה לפסנתר (אופ’ 25) – אחת היצירות הדודקפוניות הראשונות של שנברג, שעבר בעצמו כבר דרך לא פשוטה, שהיא גם אחת היצירות האהובות עלי מאלה שכתב. גם ברג עבר תהליך דומה (אבל אחר) החל בסונטה לפסנתר האקספרסיבית לעייפה (אופ’ 1) ועד הקונצ’רטו לכינור – אחת היצירות היפות ביותר שאני מכיר בכלל (ולא תשמעו ממני מילה על האופרה ווצק. אני לא אוהב אופרות בכלל). וגם וברן עבר תהליך דומה אבל אחר. קשה לבחור. לפעמים גם קשה להאזין למי שלא טייל קצת מחוץ לcomfort zone המוסיקלי שלו. אם חייבים רק יצירה אחת, הייתי ממליץ על הקטעים לתזמורת אופ’ 16 של שנברג. ואם אפשר להוסיף עוד אחת, אני מוסיף את הסוויטה לפסנתר אופ’ 25 שלו. לקונצ’רטו לכינור של ברג כדאי להאזין בלי קשר להמלצות שלי.
7. לימים, נקודת המשבר המוסיקלית-סגנונית של תחילת המאה ה-20 ריתקה אותי. בעיקר עניין אותי איך כמעט כל מלחין שחי ויצר באותה תקופה (1900-1920 בערך) התמודד עם המשבר באופן אחר. במקביל לאסכולה הוינאית החדשה, מלחין גרמני אחר, הינדמית, פילס לו דרך משלו. דביסי ורוול הם אולי מובילי הדרך הצרפתים באותה תקופה, נילסן וסיבליוס צלחו אותה בסקנדינביה, פרוקופייב סטרוינסקי וסקריאבין עשו זאת ברוסיה (אחר כך הגיע שוסטקוביץ) והיו גם אמריקאים, איטלקים, ספרדים, פולנים, אנגלים… אהה… וגם הונגרי אחד, בלה ברטוק, שבעיני הוא הייחודי מכולם. הוא ייחודי לא רק בגלל התוצאה (במבחן התוצאה, אני חושב שכל המלחינים שהזכרתי כאן,ורבים אחרים, עושים עבודה טובה לא פחות), אלא בגלל הדרך. כשבארטוק יצא לחפש שפה מוסיקלית חדשה הוא הלך לכפרים הקטנים ולמוסיקה העממית. זה לא שהוא המציא את השימוש במוסיקה עממית, אבל הוא הלך רחוק יותר. בעוד מלחינים אחרים משלבים בתוך שפתם המוסיקלית מרכיבים וציטוטים ממקורות עממיים, בארטוק התחקה אחרי צורת החשיבה המוסיקלית העממית, ואת צורת החשיבה הזו יישם על חומרים מוסיקליים מורכבים יותר משל עצמו, ובכך יצר משהו חדש לגמרי וייחודי. הוא כתב יצירות רבות שאני אוהב. רביעיות כלי הקשת שלו הן תאווה לאזניים (במיוחד האחרונה), הקונצ’רטו לתזמורת הוא מלאכת מחשבת מוסיקלית (כפי שמרק קופיטמן הראה לנו באחד משיעורי הקומפוזיציה). כמובן שבמהלך לימודי הנגינה שלי ניגנתי קטעים מה”מיקרוקוסמוס” שלו. אבל היצירה שהשפיע עלי ביותר בתקופת ה”מהפך” היתה דווקא הסונטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה, עליה אני ממליץ כאן.
http://www.youtube.com/watch?v=ugNsmdUM5BA

8.המהפך הגיע לשיאו באותה שנת לימודים באקדמיה למוסיקה. כמעט יום יום, אחרי הלימודים, הייתי מסתגר לכמה שעות בספריית האקדמיה ומאזין באופן שיטתי, כמעט קטלוגי, למוסיקה מהמאה ה20 (אז עוד לא היתה המאה ה21, למזלי). הכרתי עשרות יצירות, מלחינים שונים ומשונים, סגנונות מוזרים יותר או פחות. עולם מלא של צלילים. התגלית הגדולה ביותר שלי אז היתה המוסיקה של ליגטי. כבר נתתי המלצה למוסיקה שלו ברשימה הקודמת, אבל הוא מצדיק המלצה נוספת. המוסיקה שכתב לקראת סוף ימיו היתה הרבה יותר “מסורתית” מאשר יצירותיו המוקדמות יותר משנות ה60 וה-70. הרבה יותר קומוניקטיבית ולכן, כנראה, גם יותר פופולרית, וכבר המלצתי על האטיודים לפסנתר, על הקונצ’רטו לפסנתר ועוד. הפעם אני רוצה לקחת אותכם לתקופה מוקדמת יותר של ליגטי. הרבה יותר נסיונית ונועזת, אשר בה ניסה לשחק עם מרקמים מוסיקליים. אם מלודיה זה שינוי של צלילים על ציר הזמן, ליגטי לקח טקסטורות ומרקמים מוסיקליים כיחידה אחת ושינה אותם לאורך זמן כדי ליצור משטחי מוסיקה מרתקים, משתלבים לעתים ולעתים מתבדרים. היצירה הראשונה שהכרתי של ליגטי היתה בדיוק בזרם הזה. היא כל כך סחפה אותי שלמדתי והתעמקתי בכל תו ותו בה. אני ממליץ גם לכם להאזין לקונצ’רטו הקאמרי שלו.
http://www.youtube.com/watch?v=L1Xj6ULZcHA&feature=&p=B8E0CBDC2A264554&index=0&playnext=1

9.לקראת סוף שנת הלימודים שלי באקדמיה בא לבקר אותנו פנדרצקי. נתן הרצאה וסדנה והסביר על המוסיקה שלו. פנדרצקי עוד היה זכור לי מאותו סט דיסקים שהשאלתי מיהודה אלקנה (הפסיון לפי לוקס), והמפגש איתו ריגש אותי מאד. האזנתי להרבה יצירות שלו, ודרכן גם הגעתי ליצירות של פולני אחר, מעט יותר מבוגר ממנו, לוטוסלבסקי. בתור שני המלחינים הבולטים ביותר של פולין במאה ה-20, כמעט תמיד מזכירים אותם בנשימה אחת, למרות שהמוסיקה שלהם שונה למדי זו מזו. הנה גם אני חטאתי בכך, אבל באמת, היסטורית, ככה הכרתי אותם – ביחד. עם הזמן התרשמותי מהמוסיקה של פנדרצקי דעכה, ואילו קרנה של המוסיקה של לוטוסלבסקי עלתה בעיני. לפני שנים ספורות, כשלימדתי בחוג למוסיקולוגיה בירושלים קורס האזנה ליצירות מופת שהתמקד בסימפוניות, רציתי לבחור סימפוניה מהמאה ה-20.חזרתי לקטלוגים ולספריה, האזנתי שוב ליצירות, שחלקן היה חדש שלי ואת חלקן כבר הספקתי לשכוח. ואז גיליתי את הסימפוניה ה-4 של לוטוסלבסקי. לא הכרתי אותה אז, שכן היא מיצירותיו המאוחרות ביותר. אבל כבר בהאזנה ראשונה נשביתי בקסמה. תלמידי האזינו לה (נו טוב…בטח לא כולם), ואני ממליץ גם לכם.
http://www.youtube.com/watch?v=sSg2lh94wpY

10. בהתחלה התייחסתי בחשדנות למוסיקה מינימליסטית. אחרי שמתרגלים לשנברג ולהינדמית המורכבים, חזרה מכנית על צלילים, אקרודים ומוטיבים קצרים נשמעת קצת בנאלית ומשעממת. כמעט כרגיל, הייתי צריך להיכנס בכניסה הצדדית לעולם הזה. חבר ללימודים הכיר לי את המוסיקה של מרדית מונק (הנה דוגמא, ועוד אחת) שקשה שלא להתחבר אליה, ואז קראתי עליה שהיא נחשבת “פוסט מינימליסטית”. אמנם שמות מפוצצים לא עושים לי את זה, אבל קשרים בין יצירות מוסיקליים וסגנונות דווקא כן. היא גם הוזכרה בנשימה אחת עם ארוו פרת מה שהפך את הכל ליותר מעניין. אז הלכתי לבדוק שוב את המינימליסטים. התחברתי קצת לפיליפ גלס, למרות שרוב מה ששמעתי שיעמם אותי… ואז הכרתי את סטיב רייך, וההתמכרות היתה מיידית. אני לא יכול להסביר איך מה ולמה. אבל המוסיקה שלו למרות ה”מינימליות” שבה, תמיד היתה מרתקת. אני חושב שתבנית הקצב שמלווה את “תהילים” שלו מספרת יותר מכל את סיפור המוסיקה שלו. היא בנויה מיחידות פשוטות. הן חוזרות על עצמן, אבל אף פעם לא באופן מדוייק, וכך הם יוצרות בזעיר אנפין מתח והרפיה, ציפייה דרוכה למשהו, שמגיע על סיפוקו החלקי בדיוק באותו רגע שבו כבר נבנה משהו חדש שמוליך אותנו הלאה. דומה אולי קצת לדינמיקה של דיסוננסים וקונסוננסים במוסיקה המסורתית, רק במישור אחר. הוא כתב הרבה מוסיקה, וקשה להמליץ. לתלמידי המלצתי על תהילים – אולי אחת היצירות המפורסמות שלו. בסדנאות מוסיקליות שהעברתי ניצלתי היטב את “מוסיקה למחיאות כפיים” שלו בתור תרגיל מעולה לעבודה קבוצתית ולפיתוח חשיבה יצירתית. אותכם אני שולח לקונטרפונקט ורמונט. האזנה ערבה.
http://www.youtube.com/watch?v=6P8fc-k9160

11. במסגרת אותו מסע, פגשתי “פוסט מינימליסט” אחר – ג’ון אדאמס. אולי בתחילת דרכו הוא היה מינימליסט, אבל הוא סוג של ברטוק פוגש את סטיב רייך. מלחין שמחובר לתרבות העממית האמריקאית המקומית ושואב ממנה השראה אל תוך מסורת מוסיקלית אחרת (מינימליזם, שנברג ועוד). תענוג. היצירה המרשימה ביותר שלו היא “מוסיקה נאיבית וסנטימנטלית” לתזמורת. אבל יש כל כך הרבה יצירות אחרות: road movies, סימפוניה קאמרית, הקונצ’רטו לכינור, phrygian gates. יש לו גם הרבה אופרות (אמרתי כבר שאני לא אוהב אופרות, לא?). מלחין מרתק ואהוב שהשפיע עלי רבות. הפרק השני של gnarly buttons (שאליו אני שולח אתכם עכשיו) היווה השראה לפרק בחמישיה שאני כתבתי.
http://www.youtube.com/watch?v=I09YjjCE3mc

12. חוזרים לאירופה. לאנגליה. לבנג’מין בריטן. האמת, שכמו שחובבי המוסיקה הקלאסית מזניחים מוסיקה מודרנית, הם מזניחים באותה מידה מלחינים אנגלים. מי שגדל בארץ לאהוב מוסיקה קלאסית (כמוני למשל) יכול לחשוב שחוץ מאלגר ובריטן אין מלחינים אנגלים אחרים. למעשה יש המון, ומספיק ללכת כמה שבועות לקונצרטים בלונדון כדי להבין כמה הרשימה הזו הארוכה. האנגלים האלה די פטריוטים בכל מה שקשור למוסיקה. את בריטן עוד הכרתי כילד קטן, כשהשמיעו לנו בשיעור הלחנה קטע בצורת “שאקון” מתוך הסרנדה לקרן, טנור ומיתרים. קטע מרשים מאד ביצירה יפה לא פחות. קשה למקם את הסגנון שלו בתוך כל השדה של המוסיקה המודרנית. יש בו משהו שמרני, כמו שרק אנגלים יכולים להיות. אבל יש בו גם משהו עמוק, אמיתי וישיר כאילו מנסה לומר, גם אם זה נשמע שמרני זה לי כי אני נכנע למוסכמות, זה כי ככה זה צריך להיות. סוג של אמת פנימית שקשה לפספס במוסיקה שלו. דיבור ישיר מלב אל לב. הרקוויאם שכתב הוא יצירת מופת בכל קנה מידה. יצירה מרתקת. דתית וחילונית בעת ובעונה אחת, פסימית ואופטימית אקורד ליד אקורד. יצירה ארוכה, ששווה להקשיב לכל רגע בה. הנה קצה קצהו של המונומנט המוסיקלי המדהים הזה.
הפרק הראשון: http://www.youtube.com/watch?v=hhkbphH8_Ic
פרק “יום הדין”: http://www.youtube.com/watch?v=8p3jNMCbaK0
אחד הפרקים המרגשים, לקראת סוף היצירה: http://www.youtube.com/watch?v=O06a7sspY3c

13. לבסוף, ובזמן שאני מתנצל בפני כל המלחינים ששכחתי, יצירות שהשארתי מאחור וסגנונות שהתעלמתי מהם כאן ולא נתתי להם ייצוג הולם (בצדק או שלא), צריך להזכיר שכל המסע הזה – ה”מהפך” כפי שקראתי לו כאן – הוא בעצם מסע של גילוי. תמיד כיף לי להקשיב למוסיקה חדשה שאני לא מכיר. תמיד זה מסקרן, כמו לצאת לטיול במקום שלא היית בו אף פעם. איזה נופים נראה? את מי נפגוש? ואיך זה ישפיע על מה שאנחנו כבר יודעים? ומה נספר כשנחזור? אז את הרשימה הזו אני אסיים עם התגלית האחרונה שלי. זו לא יצירה חשובה. בעצם זו יצירה מוקדמת של מלחינה חשובה מאד, סופיה גובאידולינה (אליה התוודעתי גם דרך אוסף הדיסקים של יהודה אלקנה). אבל היצירה עצמה צנועה מאד, ויפה מאד. נתקלתי בה במקרה לפני כמה שבועות והיא כנראה ידעה על איזה מיתר היא פורטת. לכו להאזין לשאקון לפסנתר של גובאידולינה. אחר כך, תמשיכו לאן שהאוזן שלכם מושכת אותכם. אתם מוזמנים לחזור ולספר חוויות.
http://www.youtube.com/watch?v=B_D2H47jhNQ



תגובות

  1. גיל כותב:

    בתור חובב מוסיקה קלאסית לי אין אג’נדה נגד מוסיקה מכל סוג, וכמו שיש מוסיקה קלאסית טובה ופחות טובה ככה גם עם מוסיקה מודרנית. אני דווקא נורא אוהב חדשנות במוסיקה המודרנית ודברים כמו מחיאות הכפיים זה משהו מעניין. אגב, חלק מהקישורים שהבאת הם די הרמוניים ואני חושב שהרבה אנשים לא יראו בעייה בהאזנה אליהם. לעומת זאת, תן להם להאזין למסייאן, והם ימרטו את השערות שלהם, משהו כמו זה:

    http://www.youtube.com/watch?v=X3nkWmLCyhg

  2. amit כותב:

    “הרמוני” (במובן שנראה לי שאתה התכוונת אליו) הוא מושג מעורפל קצת ומאד יחסי. לפני גיל 20 לא הייתי מסוגל להאזין לסימפוניות של שוסטקוביץ ופרוקופייב. היום הם נשמעות לי שמרניות למדי. באופן טבעי כמעט היצירות שהובילו אותי משמרנות לאוזן פתוחה חורגות רק בקצת מה”סטנדרט” הקלאסי. אי אפשר לקפוץ ישר למים עמוקים מדי (נסה סונטות לפסנתר של בולז…) ומגוון היצירות שהצגתי כאן הם כאלה שליוו את התהליך, לא בהכרח מבחר מייצג של מוסיקה מודרנית.

    וטוב שהזכרת את מסיאן. מלחין מיוחד ויוצא דופן, שמפאת חוסר המקום לא הזכרתי אותו. יש לו יצירות מדהימות (“הרביעייה לקץ הזמנים”, פרלודים לפסנתר, “עשרים היבטים על ישו” ועוד), לצד יצירות שגם היום אינני יכול להאזין להם יותר משניות בודדות, ולצידן המון יצירות גרנדיוזיות שאינני מוצא בהן הרבה – לא לחיוב ולא לשלילה (דוגמת סימפוניה טורנגלילה, וגם היצירה שהבאת, שהיא חביבה, אבל אני לא מוצא בה הרבה עניין מעבר לזה). בתחילת דרכי מאד התלהבתי ממסיאן וגמעתי בצמא רב את יצירותיו. אבל אז קראתי את הספר שלו על אופן ההלחנה שלו והטכניקה שלו והתלהבותי הצטננה מאד. כנראה שאסור לתת למלחינים לדבר על יצירותיהם שלהם (משהו שמרק קופיטמן חזר ואמר שוב ושוב), ואולי זה מזכיר גם את הציטוט של אינשטיין שיצירתיות היא היכולת לא לחשוף את המקורות שלך.
    בכל מקרה הנה כמה פנינים אמיתיות של מסיאן:
    http://www.youtube.com/watch?v=cV-e59MaVlI
    http://www.youtube.com/watch?v=hybAbTbh5wY
    http://www.youtube.com/watch?v=xLf98HyHqtg

  3. מומלצי הבלוגוספירה כותב:

    תענוג. פוסט שווה והלינקים…גורמה.
    מומלץ במוזיקה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1211-511.html

    אסתי.

  4. איש המיסתורין :-) כותב:

    כתבת יפה גל, המוסיקה המודרנית יחודית ומרתקת למי שמוכן להפתח אליה. אני טוען שהאוזן היא שריר כמו כל שריר בגוף ואולי יותר שכן לאוזן צריכים יותר מחדר כושר פיזי, יש הרבה יותר מימדים מנטאליים נוספים.

    לגבי מלחינים שהייתי מוסיף בקלילות את המלחין היפני המדהים טורו טקמיטסו, את יאניס קסנאקיס הרומני/יווני, וולפגאנג רים הגרמני, לואיגי נונו האיטלקי והרשימה ארוכה מאוד.

    אני ממליץ לך לקרוא (אם לא קראת עדיין) את ספרו של אלכס רוס: “וכל השאר רעש” שמדבר על המאה העשרים.

    לגבי מוסיקה עתיקה והקשר שלה למוסיקה מודרנית האם אתה מכיר את רבל והאקורד האלמותי שלו שבישר את המוסיקה האטונאלית לפני 200 שנה?
    https://www.youtube.com/watch?v=dnlaCenlNHk

    הנה מספר לינקים למוסיקה מודרנית מרתקת לטעמי קצת אחרת משנות השישים והשבעים:
    https://www.youtube.com/watch?v=HkgQVJDhn6M

    https://www.youtube.com/watch?v=UaQd7lXUUrc

    https://www.youtube.com/watch?v=LwHZWdZBZmI

    https://www.youtube.com/watch?v=AR5d9o3KBhc

    זו התחלת המלצות, אם תאהב צור קשר ואתן עוד המלצות…

    איש המיסתורין 🙂

הוספת תגובה