היום הוכרעה, באופן מעשי, תחרות ה”טור דה פראנס”, ומחר תסתיים באופן רשמי החגיגה בת שלושת השבועות הזו. אני אוהב את תחרות האופניים הזו (ותחרויות דומות לה) ועוקב אחריה כבר כמה שנים. השנה התחרות היתה מרתקת במיוחד. הרבה אנשים חושבים שזה משעמם – מה יכול להיות מעניין בצפיה בכ-200 אנשים המדוושים זה לצד זה כ3-7 שעות כל יום, במשך שלושה שבועות? אבל מסתבר שלא רק שזה לא משעמם, זה גם קשור לעבודת הדוקטורט שלי. אבל עוד לפני הדוקטורט, מה שמשך את עיני לראשונה היה ההיבט האסתטי של התחרות. לא, אני לא מתכוון (רק) לנופים המדהימים, אלא, למשל, לנחיל הרוכבים המגיעים במהירות מסחררת לכיכר, מתפצלים לשתי קבוצות אשר עוברות את הכיכר משני צידיה, ואח”כ מתאחדים מחדש לדבוקה אחת. בלי להאט או לעצור. אני מתכוון לסדר ולתבניות שנוצרות מתנועתם של המון רוכבים, שבעצם אמורים להתחרות אחד נגד השני, ליסוע במהירויות שונות, לפעול בטקטיקות שונות – ובכל זאת, ממעוף ההליקופטר שמצלם את התחרות, יש סדר, ויש תבנית. נא להכיר – הדבוקה (או בשמה הלועזי-מקצועי peloton).

צריך לזכור, ה”טור” הוא לא תחרות אינדיבידואלית (למרות שיש לו זוכה יחיד בכל קטגוריה במירוץ). זו גם לא תחרות קבוצתית (למרות שהמתחרים הם חברים באחת מ-22 קבוצות, וכל קבוצה שולחת 9 רוכבים האמורים לעזור זה לזה במהלך התחרות, ולמלא תפקידים מגוונים). זו תחרות מורכבת, שבה מצד אחד רוכבים (גם כאלה מקבוצות שונות) חייבים גם לשתף פעולה אחד עם השני ובו בזמן להתחרות אחד בשני, על מנת לסיים אותה (וחלקם, אף לזכות באחת או יותר הקטגוריות). הצורך המתמיד בשיתוף פעולה, גם עם המתחרים שלך, הופך את ה”דבוקה” לגוף בעל מאפיינים חברתיים – נורמות, מבנה, סדר, חלוקת תפקידים, וכמובן אנשים שחורגים מכל הנ”ל, מנצלים את הנ”ל לטובתם ותורמים יותר או פחות את חלקם. הכל נעשה תוך השקעת מאמץ פיזי רב. לא אכנס יותר מדי לעומק מדוע המצב הזה נוצר, רק אציין ששני רוכבי אופניים הרוכבים בשיתוף פעולה יכולים לרכב כ”קבוצה” הרבה יותר מהר ולמשך זמן רב יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. לשם כך עליהם לשתף פעולה (להתחלף בסדר הרכיבה מדי פעם, אבל לרכוב בקצב מתואם, על מנת להגן אחד על השני מפני התנגדות האוויר והרוח). ברגע ששיתוף הפעולה יישבר, שני הרוכבים ייפגעו. תכפילו את הצורך הבסיסי הזה בשיתוף פעולה ב-190 רוכבים, תוסיפו צרכים אחרים (אוכל, שתיה, טיפול בבעיות טכניות וביולוגיות וכו’) ותתחילו לקבל מושג כמה מורכב הוא מרוץ האופניים. הדוקטורט שלי עוסק בדרכים בהם פרטים מסויימים בהקשר קבוצתי תורמים לקבוצה כולה או לפרטים אחרים בה (תוך התמקדות בתרומה לא ישירה), ולכן הסיטואציה של ה”טור” מרתקת אותי גם ברמה האקדמית.

מה שמשך את עיני השנה, לפחות בתחילת התחרות, היתה התייחסות הפרשנים (בטלוויזיה, באינטרנט) לדבוקה. “הדבוקה הרעבה משיגה את הבורח”, “הדבוקה מחכה…”, וכו’. כולם מתייחסים לדבוקה כאילו הוא גוף עם רצונות, כוונות, או לכל הפחות מישהו שמנהל אותו ומחליט מה עושים. ואני תהיתי למה מתכוונים כשאומרים משהו כמו “הדבוקה רוצה להשיג את הבורחים”. האם לדבוקה יש רצונות? האם יש לה חיים משל עצמה? האם הדבוקה היא יותר מסך הרוכבים בה? טוב. זו לא שאלה ספורטיבית, זו כבר שאלה בסוציולוגיה, אבל יש לה השלכות ספורטיביות – אם נניח לרגע שלדבוקה יש אכן חיים משל עצמה, האם שינוי קטן בהרכבה ישנה ת אופן התנהגותה? ואם כן, האם רוכבים, או קבוצות של רוכבים, יכולים לנצל זאת על מנת להגדיל את סיכוייהם לנצח בתחרות?

נחזור לסוציולוגיה. אפשרות אחת להבין את הביטוי “הדבוקה הרעבה…” הוא לחשוב שמדובר בהתייחסות מטאפורית בלבד לדבוקה (בלי לחשוב שמדובר בישות בעלת קיום עצמאי). במיוחד כשמוסיפים את התואר “רעב”, כשמדובר בסה”כ על השגת רוכב אחר (למרות שמי שרואה דבוקת רוכבים משיגה רוכב, לא יכול שלא לחשוב על הדימוי של אוכל כאילו הדבוקה אוכלת את הרוכב שנעלם לתוכה). אפשרות אחרת היא להבין את ההתייחסות לדבוקה כאל “קיצור” או שם קוד. להגיד “הדבוקה מחכה לרוכבים אחרי התאונה” זו דרך מקוצרת לומר שהרבה רוכבים מחכים, כל אחד מסיבותיו שלו, לרוכבים אחרים. לפי הפרשנות הזו, אין ישות שהיא “הדבוקה”, אבל התייחסות אליה היא דרך קצרה לתאר התנהגות של רוכבים רבים. אפשרות נוספת, היא להכיר בקיומה של הדבוקה כישות, אבל לא לייחס לה ערך מעבר לסכום “מרכיביה”. הדבוקה אכן קיימת, ומייצרת תבניות התנהגות סדורות שמצדיקות את ההתייחסות אליה כקבוצה, אבל לא ניתן להתייחס “לרצונות” שלה או ל”כוונות” שלה. על פי גישה זו הדבוקה איננה יותר מסכום מרכיביה, ולומר “הדבוקה רוצה” משמעו לפעמים ש”כל הרוכבים בה רוצים”. אולי רק רוב הרוכבים? אולי רק “המנהל”? או גוף אחר שמקבל החלטות עבור הדבוקה, שמיד, כאיש אחד, תלך ותוציא את הכוונות האלה לפועל?

אני מאמין באפשרות אחרת – לא רק שהדבוקה היא ישות בפני עצמה, היא גם עולה על סכום מרכיביה. במלים אחרות, היא עשויה להשפיע על הרוכבים בה, יותר מאשר הרוכבים בה משפיעים עליה. כבר מעל 100 שנה סוציולוגים מנסים לשכנע (חלקם בהצלחה) בקיומן של עובדות “חברתיות”, שהן מעבר למרכיבים האינדיבידואליים. אחד הראשונים שבהם היה אמיל דורקהיים. הוא חקר (בין השאר) התאבדויות – לכאורה ההחלטה הכי אינדיבידואלית שיכולה להיות – וגילה ששום הסבר פסיכולוגי אינדיבידואלי (שהיה ידוע בסוף המאה ה-19) לא מסביר תבניות ושינויים בנתונים על התאבדויות. הוא גם פסל השפעות של עוד גורמים (כמו הבדלים גאוגרפיים, וכו’), והסיק בסופו של דבר שאין מנוס אלא להכיר ב”עובדות חברתיות” כגורמים היכולים להשפיע על התנהגות אנשים. גורמים חברתיים יכולים להיות מעמד חברתי, נורמות, אמונה דתית, וכו’ – דברים אבסטרקטים לחלוטין שאין להם שום קיום אובייקטיבי וגם אין להם עדות “ממקור ראשון” (למשל, לרצונות שלנו גם אין קיום אובייקטיבי, אבל אנחנו יכולים להעיד עליהם, ולכן “הם קיימים”), אבל אין מנוס מלהכיר בכך שהם יכולים להיות סיבה, אמיתית ומוחשית, להתנהגות.

תאורטיקן אחר, אנתוני גידנס, התייחס ליחסי הגומלין בין אותן “עובדות חברתיות” או “מבנה חברתי” לבין אופן הפעולה של פרטים בתוך החברה. מצד אחד הוא לא התלהב מהטיעונים של”מבנה חברתי” יש קיום מעבר לפעולות של פרטים המרכיבים את המבנה. אבל הוא שם לב לסימטריה בלתי נמנעת, לדעתו, בין המבנה החברתי לבין המרכיבים האינדיבידואליים שלו: מצד אחד, פעולותיהם של פרטים הן כאלה ש”משחזרות” (ויש שיאמרו “יוצרות”) את המבנה החברתי (או את התחושה שלנו שהוא קיים ומשפיע), ובו בעת, המבנה החברתי מגביל ומכתיב ומכוון את התנהגותנו. אנחנו מקבלים מרות של מנהלים כי הם מוגדרים ככאלה. אבל באותו זמן קבלת המרות היא זו שהופכת אותם למנהלים. גם ב”טור” זכינו השנה לדוגמא לכך: תומא ווקלר, רוכב ותיק וטוב, אך מעולם לא כזה שהצליח לטפס היטב קטעים הרריים, ולכן מעולם לא היה מועמד רציני לניצחון, הצליח בשלב מוקדם של התחרות לזכות ב”חולצה הצהובה” (הסמל שמציין את המוביל בתחרות). מאותו רגע הוא רכב באמת כאילו הוא הטוב בתחרות, והצליח להתמודד עם קטעים הרריים באופן יוצא דופן. החולצה – כלומר אותו סמל חברתי אבסטרקטי – הפכה אותו לטוב הרבה יותר. גידנס טען שלא ניתן לשבור את הסימטריה והדינמיקה הדו צדדית הזו, וטען שמבנה חברתי הוא בו בעת סיבה ותוצאה של פעולות של פרטים בחברה.

הגישה האחרונה אותה אציג, כיוון שהיא חביבה עלי במיוחד, היא “האמבטיה של קולמן” על שמו של הסוציולוג ג’יימס קולמן. על פי גישתו של קולמן, קיימות ישויות “מאקרו” כמו דבוקה, קבוצה, ארגון וכו’, ויש להן חיים משל עצמן. מה שאין ברמת המאקרו הזו זו סיבתיות. המכניזמים הפועלים על ברמת המאקרו כולם נמצאים ברמת המיקרו – האנשים. כדי להסביר את רמת המאקרו, כך לפי קולמן, אנחנו חייבים לרדת לרמת המיקרו ולחשוף את המכניזמים הפועלים ברמה הזו. לא סתם הכינוי של הגישה הזו הוא אינדיבידואליזם מתודולוגי. קולמן מתאר שלושה סוגים של קשרים סיבתיים. קודם כל, גורמי מאקרו למיניהם משפיעים על פרטים בחברה. למשל, מעמד חברתי מסויים גורם לאנשים לרכוש יותר או פחות השכלה. ברמת האדם הבודד פועלים יחסי סיבה ותוצאה – יותר השכלה מוביל, נניח, להרגלי חיים בריאים יותר. ועכשיו מגיע השלב האחרון, שלב האגרגציה: כשהמון אנשים, כל אחד מסיבותיו הוא, מתנהג בריא יותר, נוצרת חברה בריאה יותר (נניח). לכן בסופו של דבר, נראה כאילו מעמד חברתי משפיע על הבריאות, אבל אין מדובר על גרימה ישירה.

את הרעיונות של קולמן, אפשר כמובן להשליך גם על הדבוקה. מצב המאקרו (נניח, קבוצת בריחה) גורמת לכל רוכב לעשות את החשבון לעצמו (ולקבוצתו, לפעמים על ידי הנחיה ברורה של מנהל הקבוצה) מה הוא צריך לעשות, בעקבות זאת כל רוכב יודע לעצמו מה הוא צריך (להגביר או להאט את הקצב, לתפוס מקום בראש הדבוקה או להסתתר בתוכה), ואוסף ההחלטות האינדיבידואליות האלה מייצר את “ההתנהגות של הדבוקה”. מצד אחד אני חושב שזהו תאור טוב של התהליכים. בתוך התאור הזה אחד הצדדים הבעייתיים יותר (והמעניינים יותר, בעיני) הוא דווקא השאלה איך אוסף של הרבה החלטות ברמת הפרט מצטברות יחד לתבנית קבוצתית. איך נולד סדר חברתי ואיך נולדות תבניות? יש על כך לא מעט מחקר, וגם הדוקטורט שלי נמצא בנישה הזו. מצד שני, הנישה הזו בדיוק מעידה על חולשתה של הגישה של קולמן, שיודעת לתחום את החידה המעניינת ולתת לה כותרת, אבל לא לפתור אותה באמת. בהקשר הזה אני מעדיף את גידנס.

אבל הנה אני שוב מוצא את עצמי מדבר על סוציולוגיה. ה”טור” נגמר עוד מעט, וה”כלל” החברתי שהביא את עצמו לידי ביטוי יותר מכל השנה, בשורה האחרונה הוא כלל ה”שניים רבים, השלישי לוקח”. היתה תחרות מרתקת, עם הפתעות ודרמות, רוכבים שעשו הרבה מעבר למה שציפו מהם, תוך טשטוש קווים וזהות בין תחומי רכיבה שונים (מטפסים, “שענים”, מאיצים), ותוך גילויי אנושיות מדהימים, לצד רוכבים שנצמדו לטקטיקה, שלפעמים עבדה נפלא (אנדי שלק בקטע 18, קאבנדיש וקבוצתו, כמעט בכל סיום קטע מישורי, ועוד), ולפעמים הכזיבה בגדול. לא יודע לגבי הדבוקה, אבל לתחרות הזו יש בהחלט חיים משל עצמה. חוויה אנושית וספורטיבית בלתי רגילה. נתראה בשנה הבאה.



תגובות

  1. אורן כותב:

    עמית, עשית לי חשק לחזור לצפות בטור (המסתיים). ניסיתי, בחיי שניסיתי, לאהוב את הטור אבל בכל שנה הייתי משתעמם מחדש. אולי בגלל שהפרשנים בטלוויזיה לא תמיד משכילים להסביר את הטקטיקה כמו שצריך.

  2. amit כותב:

    אורן: אם טור כל כך אקדמי (שלא לומר טרחני) כמו שכתבתי גורם לך לרצות לצפות בתחרות אופניים…(טוב לא ברור לי מה הסייפא אמורה להיות).
    בכל מקרה, היום האחרון הוא באמת משעמם (למעט אולי הספרינט בסוף, כי קטגוריית המאיץ הטוב, החולצה הירוקה, עוד לא הוכרעה סופית, למרות שלכל צורך מעשי היא כבר הוכרעה), ובעיקר הוא טקסי. גם זה חשוב.
    לגבי הטקטיקה – אני עצמי עוד לא בטוח שאני מבין אותה עד הסוף. אבל מאז ומתמיד הייתי אדם שמאמין שהפרטים הקטנים עושים את הדברים הגדולים, ולעתים קרובות אני מתמקד, למשל בקצב חילופי המוביל בקבוצת בריחה, ובאופני ביצוע ההחלפות, בדיבורים בין הרוכבים בפוזיציה שהם תופסים על הכביש (למשל, היה נדמה לי בסוף קטע 4 שהסתיים בעליה קטנה, הרוכבים רכבו בזיגזג על הכביש… לא ברור למה).
    אבל השנה, לראשונה, הבנתי מראש ולבד את הטקטיקה של הקבוצה של אנדי שלק בקטע הבריחה שלו בהרים. שליחת שני הרוכבים קדימה, בהפרש אחד מהשני, כדי לעזור לו אחר כך. הכל עבד כל כך יפה.
    כנראה שבכל זאת אפשר ללמוד משהו מצפייה בלבד.

הוספת תגובה