מדע הארגון הוא תחום מחקר חדש יחסית. כלומר, הרבה שנים למדו על ארגונים, חשבו על ניהול, וחקרו התנהגות של אנשים בעבודה. אבל התיחום הזה של תאוריה ארגונית כתחום העומד בפני עצמו הוא חדש יחסית. ה”בית” הטבעי שלו צריך אולי להיות סוציולוגיה, אבל בעצם גם כלכלה, כי הרבה מהארגונים שלומדים עליהם וחוקרים אותם הם ארגונים למטרות רווח ששיקולים כלכליים בהחלט מניעים אותם. כמובן, שאת הארגונים האלה מנהלים אנשים, ומי שבסופו של דבר עושים את העבודה גם הם אנשים, ואחת השאלות המרכזיות בתאוריות ארגוניות היא למה יש ארגונים בכלל, או במלים אחרות למה אנשים בוחרים להתאגד יחדיו ולהקים ארגונים. וכמובן, מנסים להבין מה משפיע על התנהגות של אנשים בתוך ארגונים. כך שגם פסיכולוגיה, ובפרט פסיכולוגיה חברתית (ופסיכולוגיה תעסוקתית/ארגונית), הם בתים דיסציפלינריים סבירים למדע הארגון.

רוב החוקרים מנסים למצב את התאוריה הארגונית כמדע – כלומר תחום ידע אשר נבנה ומתקדם בהתאם למתודולוגיה מדעית, אמפירית בד”כ. לא אכנס לעומק השאלה של מהו מדע, אגיד רק שבתאוריה ארגונית מנסים לבנות מודלים שיתארו התפתחות של ארגונים או התנהגות של אנשים בארגונים, לגזור מהמודלים האלה השערות שניתן לבדוק אותן, ואז לאסוף נתונים ולבדוק את ההשערות האלה. אם צריך אז משנים את המודלים או מעדנים אותם (או זורקים אותם לפח) או מתכננים ניסויים נוספים שיחזקו אספקט כזה או אחר של המודל שידוע עליו פחות. כך עובד מדע, וכך בנויים מחקרים רבים בתאוריה ארגונית.

אבל לא על השיוך הדיסציפלינרי של מדע הארגון אני רוצה לדבר אלא על מצבו של התחום. תומס קוהן בספרו על מבנה המהפכות המדעיות מתאר מודל של התפתחות מדעית. המושג המרכזי במודל שלו הוא מושג הפרדיגמה. פרדיגמה היא סוג של הסכמה רחבה על הנחות הבסיס בנוגע לשאלות כמו “על מה עובדים” ו”איך עובדים”. במילים אחרות פרדיגמה היא ה”מה מותר ומה אסור”, או “מה אפשר ומה אי אפשר”, או “מה שייך ומה לא שייך” של קהיליית החוקרים בתחום הנדון, בהנחה שיש הסכמה כזו. לפעמים מתארים את הפרדיגמה כסוג של “מטא-תאוריה” שלטת – אבל אין לי כוח להיכנס לעומק של זה ברשימה הזו.

המודל של קוהן מתאר התפתחות מדעית כסדרה של שני מצבים שעוקבים זה אחר זה לסירוגין. הראשון הוא המדע הפרדיגמטי. כלומר המצב בו יש פרדיגמה שלטת ומוסכמת, ואז המחקר המדעי עובד לפי “הכללים” של אותה פרדיגמה. בשלב מסויים הפרדיגמה נשברת. ישנה מהפכה. בדרך כלל זה קורה כי מישהו מראה שהנחות העבודה המקובלות אינן נכונות, או שהוא מכניס לדיון גורם חדש או תופעה חדשה שכולם הזניחו עד כה (כלומר היא היתה מחוץ לתחום הדיון, בין אם בצדק או שלא), ומראה שהיא רלוונטית, וגם משנה את התמונה של מה שהיה מוסכם עד כה. זוהי המהפכה המדעית. לאחריה, כמובן המדע שוב מאחד שורות ומסתדר סביב פרדיגמה חדשה, וחוזר חלילה. שני המצבים חשובים. שניהם תורמים למדע. זה לא שפרדיגמה זה רע ומהפכה זה טוב וגם לא להיפך. לפחות לא לפי קוהן. הוא רק מסביר איך זה עובד.

אז איפה מדע הארגון בתוך זה? במין מצב לא ברור. כמעט כולם בתחום מסכימים שהתחום הוא במצב טרום-פרדיגמטי. מצב, שלמיטב זכרוני לא מתואר כלל במודל של קוהן. כלומר, לא רק שאין פרדיגמה שלטת, גם לא היתה כזו. זה שונה מהמצב המהפכתי בדיוק בזה – במהפכה מדעית לכולם ברור מאין באנו, אבל לא תמיד ברור לאן אנחנו הולכים. במצב טרום פרדיגמטי שום דבר לא ברור, וזה כבר פחות טוב. זה מסביר לפחות למה כמעט כל מדען ארגון שתשאלו יגיד לכם שזה די חשוב להגיע למצב הפרדיגמטי. וכמובן ישנם יוצאים מהכלל. בויכוח פרובוקטיבי מעל גלי האתר הרלוונטיים של חוקרי ארגונים (זה התחיל בהרצאה פרובוקטיבית בכנס, וגלש לתגובות ומאמרי נגד, לא כולם מנומסים, בכתבי עת), טען אחד מהחוקרים הבולטים בתחום (לינק למאמר) שפרדיגמה זה טוב. שזו משאת נפש ממש. הוא הראה, באמצעות נתונים, שככל שתחום מסויים נתון תחת פרדיגמה חזקה יותר, כך מפנים לחוקרים יותר תקציבים ועוד כהנה וכהנה יתרונות שנובעים מקיום הפרדיגמה, אותו חוקר אפילו הציע אמצעים (ממש לא דמוקרטיים) לחתור לקראת המצב הזה, דבר שעורר זעם רב. מאמר תגובה חריף (לינק) לא אחר לבוא, ובעיקרו הטענה “let thousands of flowers bloom”.

מעשרות המאמרים שאני קורא ולומד בתחום קל לזהות את חוסר הפרדיגמטיות. למעשה אפילו אין מספר מצומצם של פרדיגמות מתחרות, אלא יש כל כך הרבה שיטות, גישות, יסודות פילוסופיים והנחות עבודה שונים ומשונים (ובעיקר שונים זה מזה, לעתים עד כדי סתירה). זה הופך את המחקר לבלתי נסבל. אי אפשר לסקור תחום מסויים בלי להיכנס לפערים האלה. אי אפשר לחבר תובנות ממחקרים שונים לכדי גוף ידע הומוגני בלי לדרוך למישהו על נקודה רגישה. בדרך צריך להתגבר על כך שחוקרים שונים קוראים לאותו דבר בשמות שונים. וחוקרים עושים לא מעט עבודת ניסוח זהירה כדי להימנע משופטי מאמרים ששייכים לתחום מתחרה. בקיצור אי אפשר לעבוד ולהתקדם. וכמובן שכל תת-תחום שכזה חושב שהנה הוא הוא הפרדיגמה החדשה, ואפשר לעבור לשלב הפרדיגמטי.

וזה בעייתי, ומבלבל אותי כסטודנט. אחד הדברים שקורים במצב פרדיגמטי, לפי קוהן, הוא שמטרת המחקר הופכת להיות “סגירת פינות”. המינוח המקורי הוא “mopping up”. זה לא שלא מחדשים, וזה לא שאין מחקר חשוב ומשמעותי. תחשבו על מפה אילמת ועל פרטים שאפשר להוסיף לה. המפה האילמת זו הפרדיגמה. היא מגדירה את התחום והכיוונים, אבל היא משאירה הרבה פרטים בלתי ידועים, הרבה אזורים שהם אמנם על המפה, אבל אין לגביהם פרטים. “סגירת הפינות” זה בדיוק סוג המחקר שמוסיף נקודות ושמות וקווים על המפה האילמת הזו. מנקודת מבטי הסטודנטיאלית, אני מרגיש שכל חוקר (שחושב שהנה הוא יביא את הפרדיגמה הבאה) מנסה ל”חנך” אותי לעשות mopping-up לפרדיגמה בה הוא עובד (או היא…בתחום שלי יש לא פחות נשים מגברים, בעצם, הרבה יותר). אני חושב שבבסיס המסר הזה עומדת הנחה, שאם יעשו הרבה “סגירת פינות” – זה יחזק את אותה פסוודו-פרדיגמה, וייתן לה נקודות זכות במירוץ לפרדיגמה השלטת.

אבל זו טעות גסה. מחקר mopping-up אפשר לעשות רק אחרי שיש פרדיגמה מבוססת. אי אפשר להוסיף פרטים למפה לפני שמסכימים על צורתה, וקווי המתאר שלה. וכך, מחקרי הכאילו mopping up שחוקרים רבים כל כך עסוקים בהם הם סוג של נקודות צפות במרחב, מקושרות בצורה חלשה זו לזו, ולא תמיד יוצרות תמונה קוהרנטית. כן, הן ממלאות חורים, כן, הן מרחיבות את מה שאנחנו יודעים. הן מחדשות ולפעמים אפילו חדשניות. אבל הן לא נדבקות. הן לא משלימות ולא מחזקות אחת את השניה.

אז איך אפשר (ואולי רצוי) ליצור פרדיגמה בכל זאת. איך אפשר לנצח בתחרות על ראשות הבית בתחום הזה? קוהן נותן את התשובה. קלה ומפתיעה. ספרי לימוד. הפרדיגמה, לפי קוהן, מעוגנת בספרי לימוד. הם השופר העיקרי לפרדיגמה והמייצג הנאמן ביותר שלה. וזה נכון משתי סיבות. ראשית, קוראי ספרי הלימוד של היום הם החוקרים של מחר. אם חושבים על ספרי הלימוד כ”מעצבי תודעה”, אלה שעושים את ה-framing הנכון לבעיות אותם חוקרים, אז מנימוקים אקולוגיים פשוטים, כתיבת ספר לימוד היא הדרך הטובה ביותר ליצור הסכמה רחבה ב”דור הבא”. במקום לנסות לשכנע את המתנגדים שלך בנכונות דרכך, למד את התלמידים שלך (ועם ספרי לימוד אפשר להגיד להמון תלמידים, גם אלה שהם לא ממש שלך). מתנגדיך יצאו לגמלאות עוד כמה שנים, ומי שיינצח בקרב התודעה הזו זה מי שיעמיד יותר תלמידים שגדלו על משנתו. ספרי לימוד, ממש כמו פרטיטורות ותווים במוסיקה, מאפשרים להגיע לקהל רחב יותר, בלי צורך להיות נוכח(כתבתי קצת על זה בהקשר המוסיקלי כאן)

הסיבה השניה היא מהותית הרבה יותר. כדי לכתוב ספר לימוד טוב, כזה שיחזיק מעמד הרבה שנים, וכזה שיהיה מובן, ברור, וmake sense לתלמידים – צריך לספק תמונה רחבה, שלמה, הגיונית, כזו שבה הפרטים מסתדרים זה עם זה. במילים אחרות חייבים שהתאוריה שלך תהיה טובה. באמת. בספרי לימוד אי אפשר לזייף. אם תזייף אף אחד לא ילמד. בכתיבת מאמר, אם התאוריה שלך צרה, אבל מתאימה לשאלת המחקר הספציפית שלך – זה מצויין. זה עובד. במאמר, אף אחד לא ייגלה שאתה מזייף. אבל בספר לימוד (ואפילו ספר בכלל) זה כבר לא עובד. הדברים חייבים להתחבר. להיות כלליים מספיק, שלמים מספיק, ובה בעת קוהרנטיים. להסביר באמת ולעומק את מה שהם מנסים להסביר. ולכן כתיבת ספרי לימוד היא מתכון טוב לפיתוח וביסוס פרדיגמה.

אלא מה – הממסד האקדמי (לפחות בתחום הזה) לא כל כך אוהב ספרים, ועוד פחות מזה ספרי לימוד. מאמרים זה הסחורה החמה. לפי זה נקבע קידום, לפי זה נקבעים תקציבים, ויוקרה ומעמד. ספרים שווים פחות. ספרי לימוד? מי סופר אותם בכלל… וכך יוצא שהממסד האקדמי בתחום, הצמא כל כך לפרדיגמה, יורה לעצמו ברגליים. יש לתחרות הזו, ולשיטה הזו היבטים נוספים, חיוביים ושליליים. אבל פרדיגמה, לדעתי לפחות, לא תצא מזה. אני מקווה שלפחות הפריחה תהיה יפה.



תגובות

  1. יגאל חמיש כותב:

    עמית,
    היטבת לכתוב ולתאר – בדיוק את מה שאני חושב (מתלבט..) ולא פחות חשוב – מרגיש.
    במיוחד בפיסקה האחרונה.
    ועכשיו, מה עושים?!
    מה יותר חשוב? ספרי לימוד טובים לחוקרים הבאים או מאמרים של החוקרים דהיום?!..
    מי יידע,
    שנה טובה ותודה.

  2. גיל כותב:

    שני דברים: קודם כל, אני לא מסכים שהממסד האקדמי לא אוהב ספרים. ספר דווקא נחשב מאוד ברוב המקומות ושווה למשל לפחות לשני מאמרים בספירה של המאמרים. ישנם שני סוגי ספרים עיקריים שנכתבים בשנים האחרונות. ספרי לימוד קלאסיים שדווקא הרבה אנשים כן מעוניינים לכתוב אותם כי הם מכניסים הרבה כסף, וספרי מדע פופולארי שמקיפים הרבה חומר ועדיין נחשבים למספיק חשובים כדי שיצטטו אותם באקדמיה (למשל, כיצד פועל המוח של פינקר).

    אני בכלל לא בטוח שספרי לימוד או ספרי מדע פופולארי יפתרו את הבעייה. מה שיקרה יהיה שפשוט אנשים ילמדו מספרי הלימודים שלהם או אלו שחביבים עליהם ואחרים ילמדו מספרים אחרים. זה קורה כל הזמן בכל תחום שכל אחד מביא את הגישה שלו ובוחר את הספרים שמתאימים לו. יש אגב גם הרבה ספרי לימוד שאף אחד לא מלמד איתם מעבר למי שכתב אותם.

    מה שיוצא מזה הוא שהבעייה לא במאמרים או בספרים אלא בתחום עצמו. מעבר לעניינים מובנים של אגו, אנשים פשוט לא משתכנעים מטיעונים של אחרים כדי ליצור פרדיגמה אחת. כלומר התחום נמצא עדיין במצב משבר לפי קון ועוד לא עבר לשלב של המדע התקין. מצד שני, מי אמר שבכל תחום צריכה להיות רק פרידגמה אחת שלטת? אפילו בפיסיקה יש מדע תקין שמתבצע בפרדיגמות שונות ומנוגדות זו לזו.

  3. amit כותב:

    גיל – בכוונה הגבלתי את עצמי לתחום של חקר ארגונים. בתחום הזה החשיבות של ספרים, למשל לצורך קביעת קידום, פחותה מזו של מאמר. לא שאלתי ספציפית לגבי ספרי לימוד, אבל ההערכה שלי שספרי לימוד נמצאים במעמד פחות עוד יותר – הם הרי לא מחדשים דבר (מעבר לארגון מחדש של החומר, תרומה שבעיני היא לא פחות חשובה, אבל מסתבר שפחות מוערכת על ידי אחרים).

    בהחלט ייתכן שספרי לימוד לא ייפתרו את הבעייה, אבל הבאתי לפחות שני נימוקים למה הם עשויים לעשות זאת, ונראה לי שקוהן עומד לצידי בסוגייה הזו (לא שזה אומר משהו, אבל זה נחמד לא להיות לבד). כמובן שיהיו ספרי לימוד שלא יצליחו. אבל יהיו גם כמה שיצליחו והם עשויים, על פני כמה דורות של תלמידים (ומהדורות חדשות של הספר) להגדיר פרדיגמה שלטת. זה לא יקרה מייד כמובן. בהיעדר ספרים, אין שום סיכוי (בעיני לפחות) שזה ייקרה שכן לא יהיה מה גרעין התגבשות סביבו הפרדיגמה יכולה להתפתח.

    הפסקה האחרונה שלך בעצם חוזרת על מה שאמרתי, רק בסדר הפוך. יש הסכמה רחבה שאין פרדיגמה שלטת, אין הסכמה שצריך כזו. על הקביעה הזו אין ויכוח. הנסיון שלי הוא להסביר למה, ומה עשוי לשבור את שיווי המשקל הזה.

    עוד דבר שניסיתי לטעון זה ש”מצב המשבר” שחקר הארגונים נמצא בו עכשיו, ו”מצב המשבר” שקוהן מדבר עליו הם לא אותו מצב ושיש להם מאפיינים שונים. אצל קוהן, מצב משבר נמצא תמיד בין שתי פרדיגמות – אחת יוצאת ואחת באה. המצב בחקר ארגונים שונה – מעולם לא היתה פרדיגמה, ולכן אני חושב שהמאפיינים של “מצב המשבר” שונים בין אלה שממתח קוהן, לבין מה שקורה בתחום חקר הארגונים עכשיו.

  4. גיל כותב:

    טוב, קוהן היה קצת פשטני לפעמים. לדעתי המצב בהרבה דיסיפלינות היום הוא שיש כמה פרדיגמות מתחרות שכל אחת מהן יכולה להיחשב כמדע תקין בפני עצמה בלי קשר אחת לשנייה.

  5. amit כותב:

    אם קוהן היה פשטני, מה אני?
    ובהחלט ייתכן שיש כמה פרדיגמות דומיננטיות שכל אחת בפני עצמה היא “מדע נורמלי”. הבעיות מתחילות לצוץ כשפרדיגמות כאלה עוסקות באותן תופעות, מציעות התייחסויות תאורטיות שונות, אבל לא מוכנות להכיר אחת בשניה. אבל זה כבר נושא לרשימה בפני עצמה.

  6. אורן צ. כותב:

    אני חושב שזה תלוי מי מפרסם את הספר. סתם ספר לימוד אולי לא נחשב (בחלק מהתחומים) כי הוא לא מחדש אלא מלקט ומסכם אבל כאשר אתה מפרסם את הטקסט-בוק באחת ההוצאות המובילות זה בד”כ כי ההוצאה פנתה אליך שתכתוב את הספר וכאן יש היזון חוזר – ההותאה פנתה אליך כי יש לך שם של מוביל בתחום ואז פרסום הספר מקבע אותך כמוביל בתחום. ספרים כאלה נחשבים גם נחשבים (אם כי אין לי מושג מה קורה עם ספרים בתחום שלך).

  7. כנרת כותב:

    שלום עמית, ותודה על הניתוח המעניין של ארגון הספרות הארגונית. המסקנה שלך בנודע להעדר פרדיגמה מסבירה לי משהו מהתסכול שלי מעבודתי כיועצת ארגונית. הקריאה הבלתי פוסקת של חומרים, באותיות גדולות ועם הרבה סימני קריאה ובאותיות קטנות ועם הרבה הערות שוליים, מעלה שוב ושוב שהספרות הארגונית מייצרת בעיקר רעיונות שטוחים, לא באמת מעניינים, שלא שורדים את התקופה.

    ובעצם, זה נשמע הגיוני. קשה ליצור עומק בלי מסורת, בלי התחייבות לתמונה גדולה יותר (גם התנגדות היא סוג של התחייבות).

    ((רק תוך כדי כתיבת התגובה, שמתי לב, לטאבים האחרים שפתוחים לי כרגע על המסך. מתוך ההמלצות של אורי קציר על הבלוגים הטובים/מבטיחים, נותרו פתוחים על המחשב שלי שני דברים לקריאה מאוחרת יותר: הפוסט הזה שלך, והמאמר של גדי טאוב על המחלוקות הפרדיגמתיות הקשות בעולם הפסיכולוגיה, בין תאוריות הדחף לתאוריות היחסים.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=420709
    מי יתנני יסודות עמוקים ומרתקים כל כך במדעי הארגון, מי? ))

  8. amit כותב:

    כנרת, תודה על התגובה.
    אני לא בטוח שמדובר ברעיונות שטוחים, למרות שאני חייב להודות שיש גם הרבה כאלה. מה שאין בהיעדר פרדיגמה הוא יכולת בנייה ואינטגרציה של רעיונות זה על גבי זה – באופן שיתחברו יחדיו לידי תאוריה אחידה או הבנה מעמיקה יותר של התופעות. כל מה שנראה שמתחבר היטב לרגע, סביר שיתפרק עד המחקר הבא, או זה שאחריו. כמובן שזה משליך באופן עקיף על ה”עומק” ו”רוחב היריעה” של השדה בכללותו, אבל זה לא אומר שאין רעיונות עמוקים וטובים פה ושם שבהחלט שווה בשבילם לקרוא וללמוד.

הוספת תגובה