היחס שלי למחקרים בכלכלה הוא אמביוולנטי. מצד אחד, כלכלה מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. אמנם בכלכלה מדברים הרבה על “ערך”, אבל בדרך כלל הם מתכוונים למשהו שאפשר למדוד בכסף, וזה מעולם לא דיבר אלי או נראה לי חשוב. בכלכלה מדברים המון על עשיית רווחים או מקסימיזציה של תועלת, ותמיד הרגשתי שלא אלה הם הדברים החשובים בחיים, ושאנשים לא באמת מונעים מתאוות בצע. למזלי, חלק גדול מהמחקר המודרני החליט לעמוד לצידי: מקסימיזציה של רווח (או תועלת) היא באמת לא גורם מניע עיקרי המשפיע על התנהגות של אנשים. אפילו לא של ארגונים ומוסדות.

מצד שני, בתור חוקר המתעניין בארגונים, וכתלמיד בבית ספר למנהל עסקים, קשה לי להתעלם ממחקר כלכלי עכשווי. חוקרי כלכלה חוקרים ומדברים על תופעות שמעניינות אותי, וכיוון שבד”כ לא מדובר על אנשים טפשים, יש ערך (לא כלכלי) רב לתובנות שלהם. כלכלה הוא אחד מהתחומים הכי שיטתיים במדעי החברה, והם מפתחים ומשתמשים בשיטות מחקר מתקדמות מאד, תוך שהם מותירים מאחור, בלא מעט היבטים, תחומים כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה (שהם פחות או יותר “תחומי הבית” שלי).

למדתי מעט כלכלה. בתואר הראשון לקחתי קורס מבוא במיקרו כלכלה, והצלחתי בו הרבה מעבר למשוער בהינתן שלא הגעתי לשיעורים ולמדתי את כל החומר באופן אינטנסיבי במשך יומיים לפני המבחן. אמנם מדברים בקורס על המון מושגים כמו היצע וביקוש ומאפיינים שלהם. אבל כשהבנתי שמאחורי מושג ה”תפוקה שולית פוחתת” עומדת בסה”כ טענה על נגזרת של פונקציה, התחושה היתה שזה הרבה ברברת על מושגים פשוטים במתמטיקה שלומדים תוך חודש בקורסים של חשבון אינפינטסימלי בחוג למתמטיקה. שנים אחר כך לקחתי קורס מתקדם ברמת דוקטורט בתאוריה מיקרו כלכלית שאישש סופית את התחושה הזו.

אבל בקריאת מחקרים בכלכלה גיליתי הרבה יותר עושר רעיוני (ותאורטי ומתודולוגי) הרבה מעבר למה שראיתי בספרי הלימוד הסטנדרטיים בכלכלה. בסמינרים המתקדמים שלקחתי בתאוריה ארגונית וניהול אסטרטגי, ראיתי הרבה עקרונות כלכליים בפעולה, ובעיקר ראיתי איפה הם מסתיימים ומה גבולותיהם, ואיפה עקרונות אחרים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים הופכים חשובים, ואיך אפשר אולי לשלב ביניהם. בשבילי, קריאת מחקרים בכלכלה היא בבחינת “כבדהו וחשדהו”. אני לומד מהם המון, אבל בעיקר לומד מהם מה אני (והמחקר שלי) לא, ומה אולי אני רוצה להיות.

כיוון שלא למדתי כלכלה יותר מדי, לא כל המחקר הכלכלי נגיש לי או ידוע לי. לפיכך שמחתי מאד לגלות שאחד מכתבי העת המובילים בכלכלה, American Economic Review החליט, לכבוד יום הולדתו ה-100, לפרסם רשימה של המחקרים החשובים והמשפיעים ביותר שהתפרסמו בו במהלך 100 השנים האחרונות (לדעתם הלא אובייקטיבית של צוות שופטים המורכב מחוקרי כלכלה בכירים). לא מדובר כמובן במדגם מייצג, ובאופן טבעי המבחר נלקח רק מתוך מה שהתפרסם בכתב העת הספציפי הזה. יש עוד כתבי עת חשובים בכלכלה. ובכל זאת – רשימה מעניינת, וחומר קריאה שמבטיח להיות משובח ומעורר מחשבה. אני בטוח אלמד משהו.



תגובות

  1. אורי כותב:

    אתה ממש טועה. משהו שאפשר למדוד בכסף? ממתי לכלכלנים אכפת אם תועלת אפשר למדוד בכסף? בכל המודלים של מאקרו אנשים מרוויחים תועלת מצריכה ומזמן פנוי, לא מכסף, וזה דווקא מאוד מציאותי. כלכלנים לא מניחים שאופטימיזציה של כסף היא מה שמניע אנשים, אלא אופטימיזציה של תועלת, שמורכבת מצריכה וזמן פנוי. במקרים מסויימים במציאות הם אכן לא עושים זאת, אבל בהרבה מקרים הם כן. כלכלנים בטח שלא מניחים שאנשים מונעים מתאוות בצע, זו ממש שטות. מה הקשר בין מקסימיזציה של זמן פנוי לבין תאוות בצע? גם מישהי שלומדת ציור ונוסעת לטיולים בהודו כדי לחפש את עצמה יכולה להיכנס יופי אל תוך מודלים כלכליים, ויש גם את התחומים של bounded rationality וכלכלה התנהגותית שמניחים דברים שונים. עד מתי אנשים שמעולם לא למדו כלכלה לעומק ימשיכו לכתוב שכלכלנים מניחים שכולנו מונעים מתאוות בצע?

    בכל אופן, אני שמח לראות בהמשך הדברים שכתבת שקצת חקירה יותר עמוקה גילתה במהירות שכלכלה זה הרבה יותר מאנשים שממקסמים כסף. אני לא בטוח שהמחקרים של ה AER שמצאת הם מה שאתה צריך לקרוא… עבור לפחות חלקם אתה צריך רקע תיאורטי נוסף. הייתי מתחיל מספרים פופולאריים על כלכלה כגון כלכלה ערומה, הכלכלן הסמוי, ופריקונומקיס, שמתארים את המחקרים שהכי יעניינו את הציבור הרחב ולאו דווקא מחקרים שזוכים לכמות מקסימאלית של ציטוטים. כמו כן, הייתי ממליץ לך לקרוא מאמרים בתחומים כלכליים שמעניינים אותך. למשל, אם אתה מתעניין בארגונים, אז התחום של industrial organization נראה לי יותר רלוונטי. פשוט תעשה חיפושים בגוגל ותבחר מאמרים עם הרבה ציטוטים ונושאים מעניינים. אני גם מחבב את המחקרים של גארי בקר, שיישם תיאוריה כלכלית על כל מני תחומים כגון תכנון משפחה ופשיעה.

    בכל אופן, תודה לך על הרשימה הזו, אולי גם אני אקרא חלק מהמאמרים שמופיעים ברשימה בהזדמנות…

  2. amit כותב:

    אני לא בטוח שאני טועה מאד. ראשית, גם אני ציינתי מקסימיזציה של תועלת. ועדיין המחקרים לצידי. גם המושג הרחב יותר (והאמורפי יותר) של מקסימיזציה של תועלת לא מסביר מוטיבציה של אנשים. הבעיה היא לא באיך שאתה מגדיר תועלת (כסף, לא כסף, זמן פנוי, צריכה – זה לא משנה), אלא פעולת המקסימיזציה, שאנשים בדרך כלל לא מצליחים לעשות באופן עקבי. עושה רושם שזה גם לא מעניין אותם. כך לפחות על פי מחקרים רבים בפסיכולוגיה. זה מתחיל להיות עוד יותר מסובך כשמדברים על מערכת גדולה יותר של כמה אנשים הפועלים באינטראקציה אחד עם השני.

    ספרי מדע פופולרי טובים הם דבר נדיר. פריקונומיקס הוא אוסף של גימיקים, לא יותר, וזה עושה לי חום. למזלי אני לא הקורא הסטנדרטי מהקהל הרחב, ואני מסוגל להתמודד עם מחקרים כלכליים מתקדמים גם בלי תיווך. קראתי די הרבה כאלה כחלק מלימודי וגם הרבה מעבר להם. וכמו שאתה רואה, אני נשאר מעודכן עד כמה שאני יכול.

    בכל מקרה, תודה על התגובה.

  3. אבנר כותב:

    תודה על הפוסט המעניין.

  4. amit כותב:

    תודה אבנר על הפידבק :)

    ועוד מחשבה בנוגע לתגובה של אורי:
    מתחת להרבה מהמחשבה הכלכלית מסתתרת הנחה ש”יותר זה יותר טוב”. ובמובן הזה התכוונתי ל”תאוות בצע”. לא בהכרח מדובר בכסף. האם תמיד יותר פנאי זה יותר טוב? האם תמיד יותר צריכה זה יותר טוב (ראה בהקשר זה הפוסט שלי על השפעת הגברת הצריכה על הסביבה)?
    למעשה, הרבה מהמחקר הפסיכולוגי מדבר היום על איזון בין דברים כמרכיב מרכזי בשביעות רצון ובwell being. עכשיו, כמובן שעוד שניה יבוא לכאן כלכלן מתוחכם ויציע מדד משוקלל שהוא גדול יותר ככל שהאיזון טוב יותר בין המרכיבים, כלומר מדד מורכב שבאמת כדאי למקסם אותו כדי להיות מאושר, ושאפשר אולי לראות את שיפורו כגורם מניע להתנהגות. אבל, אפעס, אני לא מאמין שאנשים ממקסמים מדדים מורכבים מאד. להיפך, אורי הזכיר את הרציונליות החסומה – יש לנו מגבלות, ולא סביר שהתנהגותנו נובעת מנסיון למקסם מדד שהוא עצמו מורכב ביותר.

  5. אורי כותב:

    “יותר זה יותר טוב” לא נכנס למודלים הכלכליים בצורה הפשטנית שבה אתה מתאר. בדרך כלל פונקציות התועלת שכלכלנים משתמשים בהן מקיימות תועלת שולית פוחתת. מודלים חדשים יותר במאקרו כלכלה ומסחר בין לאומי כוללים “אהבה למגוון” – אנשים שלא רוצים למקסם צריכה של מוצר אחד אלא למקסם מבחר של מוצרים בו זמנית, וזה מתאים למחקר הפסיכולוגי שכבת עליו. “עוד שניה יבוא לכאן כלכלן מתוחכם ויציע מדד משוקלל שהוא גדול יותר ככל שהאיזון טוב יותר בין המרכיבים” – אז זהו, שבאו כמה כאלו כבר לפני 20 שנים…

    הטעות שאתה עושה נפוצה בקרב מי שלא נדרש מעולם לבנות מודל כלכלי בעצמו, ואני די מבין אותה. אף אחד לא טוען שאנשים במציאות מבצעים חישובים מורכבים וממקסמים תועלת. מה שטוענים זה שלצורך הפשטה ניתן להציג אנשים כאילו שהם ממקסמים תועלת, כל עוד יש להם יחס העדפה בין מוצרים שמקיים את הנחות הרציונאליות (וזה מה שלומדים בקורסי מיקרו כלכלה של תואר שני). השאלה היא לא אם אנשים ממקסמים פונקציות תועלת במציאות, אלא האם מקסום תועלת זה מודל מועיל או לא מועיל. ועבור מספר גדול של אפליקציות זה פשוט מודל מועיל, שעוזר לגלות כל מני אפקטים ולהבליט אותם.

    רציונליות חסומה (ואני כותב את זה בתור מי שמתכנן לעשות דוקטורט על רציונליות חסומה) היא בעייתית, מכיוון שהיא לא מאפשרת לבנות מודלים קונסיסטנטים בקלות. ברגע שאתה מוותר על הנחת הרציונליות, מאוד קל לבנות מודלים “אד-הוק” שיתאימו לכל תוצאה שתרצה. פשוט תגיד שבכל שלב הפרטים מחפשים תועלת אחרת כי הם לא רציונאליים, וזהו, בנית מודל. האתגר איתו מתמודדים כלכלנים הוא לא לבנות מודל שונה לכל בעיה שקיימת במציאות, אלא להמציא איזו תיאוריה מפשטת גדולה יותר שתתאר מגוון רחב של בעיות. עבור זה עדיין לא הומצא תחליף טוב להנחת הרציונליות ולמקסום תועלות. גם המודלים הממוחשבים (סימולציה מבוססת סוכנים) שעליהם כתבתי בבלוג שלי סובלים מאותה בעיה. אם כלכלנים יוותרו לחלוטין על הרציונליות ועל המודלים במבנה הנוכחי, מה שיקרה זה שכל מאמר בכלכלה יכלול מודל חדש ושונה לחלוטין מכל שאר המודלים שיתאים לבעיה הספציפית שאיתה מתמודד הכותב, ויאבד הדבק המקשר תחומים שונים של כלכלה – מאקרו, מיקרו, כלכלת עבודה, כלכלת חינוך וכו’ – הדבק שמתאר את כל התחומים האלו כישויות שבוחרים משהו אופטימאלי מתוך סט של אפשרויות.

    את מה שכתבתי כאן קצת קשה להבין אם לא עסקת בעצמך במחקר כלכלי. באמת, רוב האנשים לא מבינים מדוע צריך להמציא מודלים שאינם נשענים על הנחות מציאותיות. התשובה לכך היא תשובתו של מילטון פרידמן משנות החמישים – מה שחשוב זה התחזיות שמאפשרים המודלים, לא ההנחות שמאחוריהם. כל עוד התחזיות מעניינות וחשובות, ההנחות לא עקרוניות. על כן, צריך לסטות ממודל הרציונאליות אך ורק כאשר הוא לא מספק תחזיות נכונות. זה מה שעושים האנשים הרציניים שעוסקים במחקרים כלכליים שאינם כוללים מקסום תועלות רציונאלי. כל עוד המודל הרציונאלי מספק תחזיות הגיוניות, ובד”כ זה מה שהוא מספק, ימשיכו להשתמש בו.

  6. ללא שם כותב:

    ראשית תודה על הפוסט ועל ההפנייה החשובה, לגוף הפוסט, בעבר כאשר שיניתי מקצוע, נאלצתי לקחת את כל קורסי הכלכלה ב”צורה מקוצרת” במסגרת לימודי המב”ע שניתנו באותה אוניברסיטה, וכמוך את כל הכלכלה הבנתי רק מתוך הבנת המשוואות בלבד.

    חג שמח

  7. ללא שם כותב:

    אולי תמצא ענין בדבריו של רוברט ה. פרנק:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1138443.html

    ציטוט מהכתבה הנ”ל של שהם סמיט:
    מה דעת הפרופסור על האופן שבו מלמדים קורסי מבוא לכלכלה באקדמיה?

    שלילית ביותר. לדעתו “כל התרשימים האיומים האלה”, מיועדים לאותם שני אחוזים מן התלמידים המתכוונים לאחוז בתואר דוקטור לכלכלה.

    מה עוד מספר לנו הפרופסור הנחמד לכלכלה?

    כי במחקר שערכו שני כלכלנים אמריקאים, שבו הציגו לשתי קבוצות שאלה כלכלית, השיגו הסטודנטים שהשתתפו בקורס מבוא לכלכלה תוצאות נמוכות פי שניים מעמיתיהם שלא השתתפו בו.

  8. amit כותב:

    אני לא יודע המון כלכלה, וכשכתבתי “עוד מעט יבוא כלכלן…”, התכוונתי (ומצטער שזה לא היה ברור) לומר שמן הסתם יש כבר כלכלנים שחשבו על זה ואמרו בדיוק את זה. כבר הבהרתי, אני מקווה, שיש כלכלנים מאד מוכשרים וחכמים שם בחוץ.
    לסייג את ביקורת ה”יותר זה יותר טוב” באמצעות עקרון ה”תועלת שולית פוחתת” זו קצת אחיזת עיניים. אחד מדבר על עקומת התועלת, והשני מדבר על הנגזרת שלה. שני דברים שונים. אחד הרעיונות המקסימים בכלכלה הוא זה של “שיווי משקל” – הכמות שאנחנו קונים/מקבלים/מייצרים היא איזון בין הרצון ליותר מצד אחד, והעלות מצד שני. בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו מסוגלים לתת.
    הביקורת שלי מדברת רק על צד אחד של המשוואה – כלכלנים תמיד (ותתקן אותי אם אני טועה) שפונקציית התועלת עולה. מעולם לא ראיתי פונקציית תועלת יורדת. נכון. התועלת השולית פוחתת (וזה תנאי הכאחי לקיום שיווי משקל), אבל עדיין התועלת עולה.
    כמובן שעוד מעט יבוא כלכלן זריז וחכם ויגיד, רגע, מרגע שאפשר להניח תועלת שולית פוחתת, אז כבר בכלל לא מעניין איך באמת נראית פונקציית התועלת – המשוואות הרלוונטיות (תנאי סדר ראשון וכו’) מסתכלות רק על הנגזרת ממילא. ואני אומר, וואלה? שכלכלן יתעלם מפונקציית התועלת (קונסטרוקט תאורטי שהוא עצמו המציא כדי לעזור לו למדל את העולם) נראה לי מתכון לצרות.

    אבל הצרה היותר גדולה, לדעתי, קשורה בהנחת הרציונליות. אתה כותב יפה שמטרת המודלים (על הנחותיהם) היא לא לתאר את המציאות, אלא להבין אותה – כלומר השאלה אינה מה אנשים באמת עושים (כן ממקסמים או לא), אלא האם מודל מסויים של אנשים עוזר לנו להבין תופעות מסויימות. אני מסכים איתך לחלוטין. זו אבחנה יפה וחשובה עבור כל מודל תאורטי באשר הוא.
    אבל, וכאן מגיע אבל גדול, כמה רחוק אפשר ללכת עם הנחות המודל ואיך לא להיכנס למלכוד בו ההנחות מנחות אותך ולא התופעות שאתה חוקר. אתה כותב: רציונליות חסומה היא בעייתית מכיוון שהיא לא מאפשרת לנו לבנות מודלים קונסיסטנטיים בקלות. זה בעיני סימן מדאיג לנפילה לcompetence trap. רציונליות חסומה היא כנראה מצב העולם, לטוב ולרע. אני אשמח אם תעשה דוקטורט בתחום, זהו נושא מרתק, ובמודלים אותם אני בונה במחקר שלי היא משחקת תפקיד מרכזי. אבל, אם בגלל קשיים טכניים או קונספטואליים אתה נמנע מלהכניס אותה למודל ויצר לעצמך הנחות מקילות (בדמות הנחת הרציונליות) – אתה מגביל מראש את המודל שלך, וגורם לו לראות ולהיות מסוגל להסביר רק חלק מהדברים. אתה הופך את עצמך לעיוור למחצה. אתה מסוגל לראות רק דברים בהם תפקיד הרציונליות החסומה קטן מאד.
    אבל המודל עדיין מועיל, תאמר, זה הרי התנאי הבסיסי למודלים. נכון, הוא מועיל אבל הוא מלא “נקודות עיוורות”, וזה אפילו יותר גרוע מלא להבין כלום. כי כשיש לך אשליה שאתה מבין משהו ויכול לקבל מושג או לחזות מה יקרה, מה הם קשרי סיבה-תוצאה בפעולות שאתה נוקט, זה מסוכן. עדיף לפעמים לא לדעת ולנהוג בזהירות, מאשר לחשוב שאתה מבין ושיש לך תאוריות מצויינות ואז להיות מופתע ולהיתפס לא מוכן.

    לכל תאוריה יש את הסכנה הזו, אבל תאוריה שמלכתחילה מניחה הנחות שידוע וברור לכל שהן אינן נכונות היא מסוכנת הרבה יותר מהבחינה הזו. כשהנחות מסויימות מתבררות כלא נכונות/סבירות, למרות שהתאוריה המבוססת עליהן נראית מועילה, זה זמן טוב להתחיל לחשוב על תאוריה אחרת, שמצד אחד תסביר את אותן תופעות ללא ההנחות. אם לא קראת, אני מציע לך לקרוא טוב את שני הפרקים הראשונים של הספר an evolutionary theory of economic change. הם עושים את מה שאני אומר בדיוק, ומסבירים את העניין בהקשר כלכלי הרבה יותר טוב ממני. אם תקרא גם את המשך הספר, הם גם מציעים חלופות מרתקות. אם תעשה עבודה רצינית על רציונליות חסומה, מן הסתם תידרש לקרוא את זה ממילא.

  9. amit כותב:

    ללא שם –
    תודה על ההפניה לספר של רוברט פרנק. דעתי על ספרי מדע פופולרי אינה חיובית במיוחד, גם כאשר על פניו (לפחות על פי הראיון שהבאת) הם תומכים “בצד שלי” (הערה חשובה: אם זה לא היה ברור – אינני מתנגד למחקר כלכלי. כתבתי כבר בהתחלת הפוסט, יש לי יחס אמביוולנטי. מצד אחד אני מעריך מחקר כלכלי ומתעניין בו, ומצד שני מאד ביקורתי כלפיו, ואני חי בשלום עם שני הצדדים בו זמנית. אין בי שמץ של זלזלו כלפי חוקרי כלכלה ועבודתם).

    אגב, אני אופתע אם באמת שני אחוזים מתלמידי הכלכלה בתואר הראשון באמת מתכוונים להמשיך לדוקטורט. לדעתי המספר נמוך בהרבה. הניסוי שהוא מתאר (ואני מסייג: אני לא יודע איך נערך הניסוי ומה באמת בדקו שם, אז אולי אני טועה בפרשנות שלי) הוא בדיוק דוגמה לcompetence trap. כשאתה לומד מיומנות כלשהי, או צורת חשיבה, אתה נוטה לראות דברים דרך הפריזמה הצרה של מה שאתה כבר יודע, ולפעמים מפספס חלקים חשובים מהתמונה.

הוספת תגובה