(ראו גילוי נאות בסוף הפוסט, וגם הפניה לתחרות XPRIZE)

אחד הריטואלים החוזרים על עצמם מדי דיוני תקציב הוא דחיה (נוספת) במימוש תוכנית יום לימודים ארוך מפאת מחסור בתקציב. בהיותנו בחינוך ביתי אני די אדיש לנושא באופן אישי, אבל הנושא מעלה שוב לדיון את תפקידו של מוסד בית הספר בחינוך, והאלטרנטיבות לו. בדיונים אלה, לפחות בהקשר של יום לימודים ארוך, אני בדעה שההצדקה היחידה להוצאת ילדים מהמסגרת החברתית הפתוחה של משפחה, חברים וקהילה, והשארתם, שעות ארוכות, במסגרת לוחצת יותר כמו בית ספר, יכולה להיות רק יעד חינוכי/לימודי ראוי המלווה בתוכנית מגובשת ובאמצעים להשגתו. באופן אישי, אני חושב שחינוך הוא שירות שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה, וחייבת לדאוג שכל ילד יהיה בהישג ידו לקבל חינוך ראוי (בין אם באמצעות השירות שהמדינה מספקת או בדרכים אלטרנטיביות), ויכול לקבל את העובדה שיש יעדים חינוכיים ראויים שרק באמצעות יום לימודים ארוך ניתן לממש אותם.

אלא שבד”כ מתברר מאד שהנימוקים והשיקולים העומדים מאחורי שם הקוד “יום לימודים ארוך”, אינם חינוכיים כלל, אלא פרקטיים – כלומר, מסגרת לילדים שתאפשר להורים לעבוד שעות ארוכות יותר ללא צורך למצוא אלטרנטיבות יקרות (חוגים, מטפלים וכד’) או מפוקפקות (לשבת ולבהות בטלויזיה ולאכול ג’אנק). יום לימודים ארוך הוא בעצם בית הספר חובש את כובע השמרטף לכמה שעות. אולי שמרטף ראוי, אבל עדיין שמרטף. זה כמובן מעלה הרבה שאלות. האם ראוי להעסיק את המורים ואת המערכת כולה לצורך שמרטפות כזו? האם זה ניצול נכון וראוי ויעיל של המשאב האנושי הכל כך חשוב הזה? האם אין אלטרנטיבות זולות ויעילות יותר שישיגו את אותה מטרה ללא זילות תפקידו של המורה? אפשר כמובן לראות בעניין הזה הזדמנות ולייצר יעד חינוכי חדש שימלא את החלל השמרטפי הזה. זה יכול להיות ראוי, כמובן, אבל מן הסתם יקר מאד וזולל משאבים, ומכיוון שזה יעד נוסף שהוא מעבר לבסיס החינוכי שהמדינה מחוייבת לספק סביר שיקום מי שיקום ויגיד שהדבר הספציפי הזו לא עומד בקדימות גבוהה בהינתן צורך לקצץ בהוצאות.

אבל עולות גם שאלות בסיסיות יותר. למשל, עולה השאלה האם מוסד בית הספר (גם בשעות הרגילות של 8 עד 1) הוא לא כבר בעצמו רק שמרטף במסווה? האם שם יש מטרות חינוכיות מוגדרות שמצדיקות יצירת מסגרת נפרדת לילדים, והאם מוסד בית הספר, בהינתן יעדים ומטרות כאלה, הוא הדרך היעילה ביותר להשיג אותן (תיכף נגדיר יעילות טוב יותר).האם יש אלטרנטיבות טובות יותר? אחרי הכל מוסד בית הספר במתכונתו הנוכחית דומה להחריד למוסד בית הספר הציבורי שנוסד אי שם במאה ה19 כדי לספק חינוך לכולם. אז, בתוך המהפכה התעשייתית, נוצר צורך שהחברה כולה תקבל כישורים בסיסיים – קריאה, כתיבה, ידע כללי, מיומנויות בסיסיות – כך שכל אדם יוכל להשתלב עם התבגרו בחברה היצרנית החדשה (בד”כ כפועל, אבל לרגע נתעלם מהדיון המעמדי שכרוך בסיפור הזה). מאז המהפכה התעשייתית חלו כמה וכמה מהפיכות חברתיות וטכנולוגיות, ובעיקר מהפיכת המידע הגדולה של השנים האחרונות. האם בית הספר של אז (שהוא גם בית הספר של היום) מתאים לאתגרים של המאה ה21? מי שמכיר את הרצאתו המשעשעת של קן רובינזון בעניין מבין שהתשובה היא כנראה: לא (ומי שלא מכיר, מוזמן לעשות היכרות). ונשאלת השאלה, אם זה לא, אז מה כן?

אחד המקומות הטובים לחפש אלטרנטיבות לממסדים ופרדיגמות קיימים, היא להסתכל אחורה, לרגע בו הם נוצרו והתמסדו, ולבדוק איזה עוד אלטרנטיבות עלו אז, לפני ההשתלטות המוחלטת של הפרדיגמה הנוכחית, ומה גרם להן להידחות ולהידחק הצידה. לשם כך אני לוקח אתכם לצרפת של ראשית המאה ה19. 1815 ליתר דיוק. החינוך הציבורי בצורה שאנחנו מכירים אותו פחות או יותר גם היום היה אז בחיתוליו וצבר תאוצה רבה. בתי ספר רבים הוקמו, נקבע קוריקולום ברור, ואפילו כלי הערכה שלא היו משוכללים כמו היום, אבל עדיין, שימשו לאותן מטרות. כל זה עלה הרבה כסף, היה כרוך בהרבה פוליטיקה, וכו’ וכו’, לא שונה בהרבה ממה שקורה היום. גם אז אוכלוסיות חלשות סבלו. לא היה מספיק תקציב למורים, לא היה מספיק תקציב לספרי לימוד, אם כי, כיוון שהמערכת היתה אז בחיתוליה חלק מהבעיות האלה קרו גם לאוכלוסיות חזקות, שהרי פשוט לא היו מספיק מורים. נקודה. מה עושים? עושים את מה שהצרפתים קראו לו: Ecole Mutuelle – מוסד הלימוד המשותף.
האקול מוטואל זוהי התארגנות, מקומית בד”כ, של קבוצת לומדים אשר עוסקת בלימוד על ידי כך שחבריה מלמדים אחד את השני, כשרק לעתים רחוקות יחסית הם נזקקים ל”מבוגר אחראי” או “מורה” שיכווין אותם ויספק להם חומר ותשובות. וכך מורה אחד יכול ללוות כמה וכמה כיתות לימוד משותף כאלה, וספרי לימוד יכולים לעבור מיד ליד. הילדים הגדולים יותר מנחים את הקטנים מהם (אוי ואבוי, קבוצות רב גילאיות?). במושגים של היום מדובר בהתארגנות של שיתוף ידע ושיתוף משאבים לצורך השגת ידע. פלטפורמה חסכונית בטירוף. התארגנות קהילתית. האם היא היתה יעילה? איך היא השתוותה לבתי הספר הרגילים? לפני כן רק נציין שבמערכת הלמידה ההדדית הזו השתתפו בראשיתה כ160 אלף תלמידים, אחרי כחמש שנים עלה המספר לכמיליון תלמידים. ב1830 היו 2000 “בתי ספר” שיתופיים כאלה. וכמה שנים אח”כ המערכת המפוארת הזו פורקה והמערכת הציבורית הסטנדרטית התרחבה לצרפת כולה. תיכף נבין למה. אבל נחזור לשאלת היעילות.

בכלל, איך בודקים יעילות של התארגנות חינוכית? היום אנחנו מכירים שיטה של מבחנים אחידים – מבחן פיזה, מבחני מיצ”ב וכד’. מבחנים אלה בודקים הישגים נקודתיים של תלמידים, והרציונל של מבחן כזה הוא שאם במערכת אחת יש יותר מצליחים נקודתיים מהשניה, אז המערכת הזו היא הטובה יותר. יש הרבה בעיות בגישה הזו גם מהותיות, אבל גם אתיות ומעשיות וכו’. המאמר שאני מתבסס עליו ברשימה זו (ראו גילוי נאות ורשימת קריאה בסוף) מציע שלושה קריטריונים אחרים וסבירים להשוואה בין מערכות חינוך שונות החולקות מטרות דומות (בדמות קוריקולום או אוסף יעדים מוסכם). קריטריון ראשון – תוך כמה זמן התלמידים משיגים את היעדים. קריטריון שני – שמירת הידע לאורך זמן (בניגוד לנוהג המקובל של לשכוח הכל אחרי המבחן), ולבסוף ניצול יעיל של משאבים. אני חושב שיש ערך רב בהשוואת המשאבים שכל מערכת נדרשה כדי להגיע ליעדים. אחרי הכל אנחנו משווים מערכות חינוך, לא תלמידים. מערכת היא כזו שמשתמשת במשאבים כדי להשיג יעדים, ולכן כדי להבין את יעילות המערכת חשוב לבדוק לא רק איזה יעדים הושגו, אלא גם איזה משאבים הושקעו ואיך הם נוצלו.

אקול מוטואל

ה”אקול מוטואל” הצרפתיים היו מדהימים. הקוריקולום הבסיסי (המקביל פחות או יותר לבית ספר יסודי של היום) אשר לפי המערכת הרשמית נועד לקחת 5-6 שנים הושג במערכות השיתופיות בשנתיים שלוש בממוצע. ולא שהתלמידים השיגו את היעד ועצרו שם, אלא שבד”כ הם המשיכו ללמוד, מתוך עניין ורצון להתקדם והשיגו רמות ידע ומיומנויות שהשאירו את מקביליהם הרבה מאחור. עד כדי כך שהמועצה השלטונית הרלוונטית חשבה שצריך להגביל את ההשתתפות באותן התארגנויות לבני המעמד הגבוה (בני המעמדות הנמוכים יועדו להיות פועלים זוטרים, ולכן לא היו זקוקים לכישורים וידע נרחב, שלא לדבר על סקרנות ויכולת מחשבה עצמאית, שלא לדבר על כך שמועמדים מוכשרים לאוניברסיטה שבאים ממעמד נמוך לא התקבלו אז בסבר פנים יפות). ההצלחה הזו גם היתה בעוכריה של המערכת. בוגריה היו מיומנים יותר, בעלי ידע נרחב יותר, יצירתיים יותר ובעלי יותר יוזמה אך דבר אחד הם לא היו: ממושמעים. צריך לזכור שחלק מהתפקיד של בתי הספר אז (וגם היום) היה אמצעי ליצור שקט תעשייתי חברתי. ליצור משמעת. ליצור מסגרת נורמטיבית שתנחיל התנהגויות רצויות מסויימות וכבוד כלפי הממסד הממלכתי והנרטיב שהוא מייצג ומקדם. את המטרה הספציפית הזו האקול מוטואל לא סיפק, ולראיה, כמה ממובילי המהפכה של 1848 היו בוגריה של אותה מערכת “חתרנית”, וכאמור, החתרנות הזו הביאה גם לסופה של המערכת.

העדיפות הכלכלית של האקול מוטואל ברורה לגמרי – פחות עובדים, פחות בירוקרטיה. את המספרים תוכלו למצוא במאמר שצירפתי למטה. היעילות הכלכלית (בהנחה שמסכימים שמבחינה חינוכית היעדים מושגים) היא במונחים של סדרי גודל. וזה לא מפתיע, הרעיון הרי נולד מפאת מחסור במשאבים. אך מה בנוגע לאפקט הארוך טווח – שמירת הידע וניצולו לאורך זמן. כאן אין בידינו נתונים, כמובן. מספר ניסויים בהיקף קטן שנעשו בשנים האחרונות ברוח אותם “אקול מוטואל” מראים סימנים מבטיחים. מטבע הדברים לא מדובר במערכות שלמות שמשרתות אוכלוסיות גדולות, אלא מטרות קטנות וממוקדות יותר, ובד”כ בהקשרים מחקריים – ואז הם מופיעים סביב הגורם שנמצא במרכז המחקר. גורם נפוץ כזה הוא “למידה באמצעות הוראה”. הרעיון הבסיסי הוא שאנחנו לומדים הכי טוב כשאנחנו נאלצים ללמד אחרים. זה אכן מרכיב מרכזי של אותה מערכת צרפתית. ובאמת, במספר מחקרים שנעשו בשנים האחרונות לגורם הספציפי הזה נמצא כי אנשים (בגילאים שונים) לומדים וזוכרים טוב יותר טקסטים אם הם נדרשים לעשות זאת כדי ללמד אחרים, מאשר אם הם נדרשים לעשות זאת לעצמם או לבחינה. גם רמת המחוייבות ללימודים והמעורבות גדלות כשהמורה מגיע משורות התלמידים (גם אם בוגרים יותר), מאשר משורות הממסד והסמכות שנתפסים לעתים כאילו הם באים מהצד השני של המתרס, ומעוררים יותר התנגדות. גם בהקשר הזה, התכונה של “למידה רציפרוקלית” (אני מלמד אותך משהו, ואתה מלמד אותי משהו אחר) נמצאה במחקרים כאפקטיבית יותר.

אז האם זה הזמן לחשוב על החלפת מודל בית הספר או על שינויו? האם ה”אקול מוטואל” הוא רעיון שראוי לחשוב עליו ברצינות? האם הוא מתאים למאה ה21, למרות שהוא נכשל כשלון חרוץ (ברמה הפוליטית) במאה ה19? אולי. הרי היום אנחנו מעריכים יותר יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, ומבינים שיותר משחשוב שתלמידים ידעו רשימה של כישורים, חשוב שהם ידעו ללמוד בעצמם ולקדם את עצמם בהינתן קצב השינוי הטכנולוגי המטורף של ימינו. גם קשה שלא לשים לב לקישור בין הגישה השיתופית של אקול מוטואל לעולם השיתוף המשגשג באמצעות פלטפורמות אינטרנטיות וסלולריות. אולי אפשר לשלב בין שני הדברים?

בהקשר הזה, אולי ראוי לציין את התחרות החדשה של XPRIZE לחינוך שמגייסת קבוצות שיפתחו טכנולוגיה להוראת מיומנויות בסיס – קריאה, כתיבה וחשבון – לאוכלוסיות חלשות שאין להן נגישות למערכת חינוך מסודרת וממוסדת. הזוכים יקבלו הרבה כסף. לא בטוח שאשתתף בתחרות כזו (יש לי השגות על גישת הwinner takes all לחלוקת משאבים – אולי אכתוב על כך בהרחבה מתישהו), אבל מה שברור לי הוא שרעיון האקול מוטואל עשוי להיות בסיס טוב לפלטפורמה שכזו. חשוב למשל שטכנולוגיה שכזו תאפשר גם לגדולים יותר להשתתף ולהיות מעורבים בתהליך הלמידה. חשוב שהעיקר בה לא יהיה העברת חומר ממקור חיצוני אל הלומדים (למשל דוגמת הרצאות וידאו וספרי לימוד), אלא העברת ידע בין הלומדים לבין עצמם ושותפי הלמידה שלהם (הורים, אחים גדולים וכו’). יש כמובן עוד הרבה דברים, אבל נעצור כאן, אחרי הכל צריך לשמור קצת סודות לתחרות עצמה 🙂

ולבסוף גילוי נאות: רוב מה שנכתב כאן נכתב על פי מאמר שדן באקול מוטואל ונמצא כאן. מהבודדים באנגלית שמצאתי בנושא (וצרפתית, בעוונותי, אינני מבין). אמנם אין מדובר בתרגום, ולמעשה חלק גדול מהדברים נכתב על פי זכרון משיחה שערכתי עם אחד המחברים של המאמר, אבל בהחלט הסתמכתי רבות על דברים הכתובים שם, וניסיתי, כמיטב יכולתי לבדוק ולהצליב עובדות, לקרוא את הרפרנסים ולקשר באמצעות פרשנות שלי לדברים שחשובים לי. כך שמירב התודות וההערכה ושאר ענייני קרדיט, מגיעים לכותבי המאמר. לעומת זאת, את הטעויות ככל שישנן הצלחתי לעשות לגמרי בכוחות עצמי.

לקריאה/צפייה נוספים:
Blandin, B., & Lietaer, B. (2013). Mutual learning: a systemic increase in learning efficiency to prepare for the challenges of the twenty-first century. AI & society, 28(3), 329-338.

Bargh, J. A., & Schul, Y. (1980). On the cognitive benefits of teaching. Journal of Educational Psychology, 72(5), 593.

Fantuzzo, J. W., Riggio, R. E., Connelly, S., & Dimeff, L. A. (1989). Effects of reciprocal peer tutoring on academic achievement and psychological adjustment: A component analysis. Journal of educational psychology, 81(2), 173.



תגובות

  1. גיורא כותב:

    מעניין מאוד. אבל למה אתה חושב שיש סתירה בין למידה שיתופית כמתודולוגיה פדגוגית ומוסד ביה”ס?

  2. amit כותב:

    גיורא – ברמת העקרון אין שום סתירה, אפשר ליישם עקרונות של למידה הדדית גם במסגרת המבנה הארגוני הקיים. אבל אני חושב שבאופן מעשי מדובר בשינוי תפיסה רדיקלי שלא סביר שיוכל להתרחש בלי שינוי מבני/ארגוני/ מוסדי. הוא כרוך בשינוי בתפיסת מקומו של המורה, בשינוי באופן חלוקת המשאבים, ארגון הזמן וכו’ וכו’. אין מניעה לוגית שכל הדברים האלה יקרו במסגרות הקיימות אבל זה לא נראה לי סביר. שים לב שהאקול מוטואל היו קודם כל התארגנות ממסדית שונה שממנה נגזרה תפיסת הוראה, ולא להיפך. בתאוריה ארגונית מדברים הרבה על איך מבני על ממסדיים משפיעים מגבילים ונותנים צורה גם לפרטים הקטנים, ואני חושב שזה בהחלט מקרה שכזה.
    לשם הדגמת הנקודה, בוא נסתכל לרגע על האוניברסיטה הפתוחה. במקור, כל התארגנותיה כוונה לכך שסטודנטים יוכלו ללמוד באופן עצמאי. לפיכך נכתבו ספרי לימוד מתאימים וכו’. בין השאר מערך המפגשים (בין המנחים לסטודנטים) נקבע כך שיהיו מעט מפגשים שהם בעיקר מפגשים למענה על שאלות ולהעמקת תהליך הלמידה ולא ללימוד שיטתי של חומר. זה עבד מצויין לא מעט שנים. עד שהאו”פ (אולי בלחץ הסטודנטים) הוסיפה את האופציה של “הנחיה מוגברת”. האופציה הזו מאפשרת למנחים ללמד את רוב החומר בצורה מסורתית, למרות שבאופן רשמי הסטונדטים עדיין נדרשים ללמידה עצמית. ובכן, לפחות מנסיוני האישי – ברגע שנותנים את ההנחיה המוגברת הלמידה האישית נעלמת. למרות הספרים המותאמים, ומערכת המטלות המותאמת ללמידה אישית וכו’ וכו’. ברגע שהמבנה הארגוני לא משרת את המטרה, המטרה לא מושגת.
    דוגמא אחרת, אקדמית יותר הוא הרעיון של חדשנות ארגונית. מבחינים בין שני סוגי פעילות ארגונית – אקספלורציה ואקספלויטציה. הראשונה נועדה לבחון אפשרויות ודרכי פעולה חדשים, לגלות הזדמנויות, ללמוד, וכו’. השניה מטרתה לנצל באופן מיטבי את משאבי הארגון והידע שיש בו. לכאורה שני צדדים משלימים של אותה מטבע שאת שניהם צריך. בפועל, למרות הנסיון לקדם את הרעיון של ארגונים שיכולים לעשות גם וגם (ambidexterous organizations), ולמרות שאין מניעה עקרונית לעשות גם וגם, בפועל ארגונים נוטים לפעול לפי אחד הדפוסים הנ”ל בלבד, ולא לפי שניהם, וכל המחקרים והעצות שנועדו לעזור לארגונים להיות רבי פנים שכאלה (בעיקר מחקרים שיצאו מהחברים שלך מעבר לכביש בהארוורד) בעיקר נכשלו. זה לא קורה ולא עוזר. שוב – למרות היעדר כל מכשלה עקרונית בלעשות את שניהם.

  3. יונתן כותב:

    אתה צודק בכך שאנחנו נמצאים במאה ה-21 ולומדים במערכת חינוך שאיננה שונה בהרבה מזו של המאה ה-18.
    והפוסט מעלה מס’ שאלות מעניינות:
    א. מה התכלית/תפקיד/ מטרה של מערכת החינוך בחברה? האם היא באמת רק שמרטף? האם היא בסך הכל מטמיעה מערכתיות קונפורמיסטיות והליכה בתלם (כמו בקליפ של “החומה”)? ואולי בכלל התפקיד שלה הוא לדאוג לשימור של יחסי הכוח החברתיים באמצעים סוציולוגיים של שיח ויחסי כוחות בין הילדים למערכת כבר מגיל קטן- כלומר הילדים מפתחים את ההערכה העצמית שלהם ביחס לסביבה וביחס לעצמם על ידי מנגנון הערכה ליניארי שנע בין 0-100 והקבצות א,ב,ג. חלוקה לפי אזורי מגורים (ולפיכך גם מוצא ומעמד סוציו אקונומי).

    ב. מה האינטרס החברתי בעניין? כיצד אנחנו כחברה רוצים שיראה התוצר של מערכת החינוך? מה המטרה שצריך לשאוף אליה?

    ג. כיצד אומדים את יעילות המערכת? מבחני פיזה? אלימות בחברה? גיוס לקרבי או מספר הלומדים לתואר ראשון?

    לדעתי בשביל שהפוסט הזה יהיה שלם צריך לענות על השאלות הללו.
    התשובות שלי:
    א.המערכת מחנכת באופן ישיר להקניית ידע מינימאלי בסיסי כפי שהוא נמדד בחברה המודרנית- (מתמטקה, פיזיקה, אנגלית…) בלבד אך באופן עקיף היא עונה על שאר הטיעונים באופן מדוייק להטריד.

    ב.האינטרס שלנו הוא לחנך קודם כל לערכים של מוטיבציה פנימית, כבוד לזולת וערכי יסוד כמו גם פיתוח יכולות לימוד ודמיון.

    ג. את יעילות המערכת צריך למדוד באמצעות מדד ספציפי של חלוקת טוב משותף.
    מדד שיורכב ממדידות של רמת הביטחון האישי והתעסוקתי, שביעות רצון מהחיים-SWB, שוויוניות בעבודה, ריבוד חברתי, יזמות פרטית וכו’.

  4. דורון כותב:

    עמית, פוסט מרתק בהחלט.
    אני לגמרי בעד מה שנראה שאתה מציע פה. צריך רפורמה רצינית בחינוך והכיוון של לימוד משותף נשמע הרבה יותר נכון.
    או בכלל לימוד תוך כדי עשייה, ולא תוך כדי הרדמות על הכיסא.
    חבל שלא היו לי הרבה מורים כמוך כשהייתי ילד.

הוספת תגובה