בחודשים האחרונים, מלבד הלימודים הרגילים שלי, אני מקבל שיעורים פרטיים ואינטנסיביים בלימודי שפה. המורה היא כמובן הבת שלי, נעמה, והנסיונות שלה ללמוד ולהבין גורמים לי לחשוב מחדש על מושגים בסיסיים ומבנה של שפה. אני כרגע רק בהתחלה ועוד לא יודע הרבה, אבל אני מניח שעם הזמן אני אשתפר.
naama-box.jpg
נעמה עוד לא יודעת לדבר, אבל היא כבר מבינה די הרבה, שלא לומר הכל, שזה די מדהים. כך קרה שלפני כמה ימים ישבתי איתה בבית הקפה של חנות הספרים המקומית. הסתכלנו בספר עם תמונות של פרחים, והצעתי לה להריח את הפרחים (ואני נשבע לכם, לא עשיתי שום תנועה שתרמוז למה אני מתכוון), והיא בלי להתבלבל, לקחה את הספר וקרבה את תמונת הפרחים לאף, ושאפה מלוא ראותיה הקטנות אוויר. אז נכון, היא כבר ראתה פרחים אמיתיים בחייה ואף הריחה אותם, אבל היכולת הזו לזכור את הכוונה של מילה וליישם אותה בהקשר שונה די הדהימה אותי. לא בפעם הראשונה.
naama-climb.JPG
הפעם הראשונה שקלטתי שנעמה מבינה קשורה למשקפיים שלי. זה קרה שהיא היתה בת חצי שנה אולי קצת פחות. תינוקות תמיד נמשכים למשקפיים – זה לא יפתיע אף הורה. אולי יפתיע חלק מההורים שמעולם לא ניסיתי למנוע ממנה לקחת ממני את המשקפיים שלי ולשחק בהם – והיא בתמורה, מעולם לא התנגדה או סירבה כשביקשתי אותם חזרה. בהתחלה רק הייתי אומר לה “משקפיים משקפיים” כל פעם כשהיא היתה נוגעת בהם. אבל אז פעם שמתי לב שאמרתי משקפיים והיא עזבה את מה שעשתה ותפסה את המשקפיים שלי. התחלתי לעשות ניסויים. כשהיא ידעה כבר לזחול, היא שמעה אותי אומר “רוצה לשחק עם המשקפיים של אבא?” והיא היתה זוחלת מקצה החדר אלי ושולחת יד למשקפיים. היא ידעה להבחין בין המשקפיים של אבא למשקפיים של אמא, ולמשקפיים של הבובה ארתור. וזו היתה העדות הראשונה שאני זוכר שהיא מבינה דברים יותר מורכבים ממשמעות של מילים בודדות. היא יודעת גם לשייך. שלא לדבר על זה שהיא מבינה את המשמעות של המלים גם בלי לראות את החפץ עצמו.
naama-glasses.jpg
לדעת מה היא מבינה ומה עוד לא, זו לא משימה פשוטה. כשלמדתי פעם מחשבים, שמעתי הרצאה על “הוכחות באפס ידיעה” – כלומר על היכולת להוכיח שיש לך ידע מסויים, בלי להסגיר אף פרט לגבי תוכן או מהות היידע עצמו. כנראה שנעמה שמעה את ההרצאה הזו גם. אבל עם קצת תחכום אני מצליח ללמוד מה היא יודעת ולומדת, ואפילו מנסה להבין איך דברים מיוצגים אצלה. למשל, יש לנו המון ספרי תמונות של חפצים, חיות, משאיות, ועוד ועוד. נעמה לומדת במהירות מסחררת את כל התמונות כך שכשאני שואל אותה משהו בסגנון “איפה אופנוע” היא יודעת להצביע לי במדוייק על תמונת האופנוע. גם אם זה יומיים שלושה אחרי הפעם האחרונה שהיא ראתה את התמונות – אז אני מניח שיש לה זכרון לא רע. כולל אבחנה דקה בין אופנוע לאופניים – דבר שעורר את חשדי. איך זה שהיא מבחינה בין השניים הרי מדובר בשני דברים דומים למדי. אולי היא פשוט זוכרת את מיקום התמונות המדוייק, ולא מפנימה את התכונות החשובות של התמונה, ולכן היא לא מבחינה בדומות בין שתיהן. אז בדקתי.
naama-headset.jpg
למשל, הראיתי לה תמונות (תוך שאני מקריא לה את שמות החפצים) בדף מסויים מספר, ואז שאלתי “איפה משאית זבל” על תמונה אחרת, דומה, אבל לא זהה, בספר אחר, של אותו דבר (אני לא יודע מה המשמעות הפסיכולוגית העמוקה לזה שהיא מתעניינת במשאיות שונות, ביניהן משאיות זבל). זה עבד. היא יודעת לזהות דברים דומים, בהקשרים שונים. הידע שלה הוא לא סתם שינון. יש שם מידה מסויימת של הבנה. כך למשל, ציורים שונים של חתולים, בכל מיני צבעים וצורות, ברמות שונות של הפשטה (מצילום מדוייק, ועד ציור בקווים גסים, על סף קריקטורה) – והיא לא מתבלבלת, וזה עובד לא רק על חתולים ומשאיות זבל. (אבל אני חייב לומר שעוד לא ניסיתי להראות לה תמונות קוביסטיות של חתולים – מעניין אם היא תעלה על הטריק). מה שיפה, זה שלפעמים, כשהניסוי מסובך, רואים אותה חושבת, מרוכזת, מנסה להבין איזה מכל הציורים או התמונות הוא זה שמתאין לשאלה ששאלתי, ואז היא נותנת את הניחוש הטוב ביותר שלה. היא אגב לא רק מקשרת בין תמונות בספרים שונים, אלא דם בין תמונות לבין החפצים עצמם במציאות. אין לכם מושג כמה היא מתלהבת מלראות משאית זבל או אוטובוס עובר ברחוב בזמן טיול.
naama-hat.jpg
מכל הניסויים שלי למדתי כל מיני דברים על שפה. אחד מהם קשור למילה “עוד” והקשר שלה למילה “גם”. במסגרת
משחקי המילים שלנו, אני אוהב לשאול “איפה אוזן?” ואחרי שהיא מצביעה על האוזן שלי, אני שואל אותה, “ואיפה עוד אוזן?”. היא מראה לי בלי להתבלבל את האוזן השניה. כך קורה גם עם תמונות, כאשר יש, נניח, שתי תמונות של כלבים באותו עמוד בספר. אז זה יפה שהיא מבינה שהמילה “עוד” מכוונת לאובייקט שונה ממה שהיא מצביעה עכשיו. אבל אז האבא המתחכם של נעמה שואל “ואיפה עוד אוזן?” וכאן יש לה כמה אפשרויות – היא יכולה לא להסכים לשחק את המשחק המתחכם הזה, הרי ברור שיש לי שתי אוזניים ולהודיע לי שהיא לא קונה את ההתחכמויות שלי. למזלי הרב היא עוד לא עושה את זה. אפשרות שניה היא להצביע, למשל, על האוזן שלה (דבר שהיא עושה אם מבקשים ממנה). אבל גם את זה היא לא עושה – ומזה אפשר אולי ללמוד על כך שהיא מבינה “הקשר”. אם מדברים על האוזן של אבא, אי אפשר סתם ככה להצביע על אוזן אחרת, אם מדברים על תמונות של מכוניות, אי אפשר סתם ככה להצביע על מכונית צעצוע שנמצאת ממש ליד. לכל דיון יש את תחום הדיון, והיא יודעת לשים אותו. זה יפה.

מה שהיא עושה משעשע בפני עצמו – היא פשוט מצביע שוב על האוזן הראשונה. וזה גם די מעניין. זה מצביע על כך שה”הקשר” שלה הוא מה שקוראים לו במחשבים “חסר זכרון”. היא יודעת על מה היא מצביעה עכשיו, אבל לא מתייחסת למה היא הצביעה קודם. המילה “עוד” מייצגת עבורה כל דבר שהוא מאותו סוג, בתוך תחום הדיון, שאיננו האובייקט שנמצא כרגע בפוקוס. כלומר, אם היא מצביעה על אוזן שמאל, “עוד אוזן” תהיה תמיד אוזן ימין, בלי שום קשר אם היא הצביעה עליה כבר קודם או לא. אני צריך ללכת לבדוק במילון אבן שושן מה הגדרה המדוייקת של “עוד”. מה שעוד מעניין, זה שכשאני “מלמד” אותה על אובייקטים שונים מאותו סוג, אני לא משתמש במילה “עוד” אלא במילה “גם” (לדוגמא: “הנה אוזן. וגם זו אוזן”). מעניין איזה קשרים סמנטיים יש לה בין המילים האלה בראש.

יש כמובן עוד הרבה תובנות ודברים מעניינים. מה קורה, למשל, כשיש שתי תכונות אופייניות לאותה תמונה (למשל אופנוע צהוב – אם שואלים איפה אופנוע היא תזהה. אם שואלים מה הצבע של האופנוע, היא תדע, אבל אם שואלים ישר “איפה צהוב” היא לא תצליח לזהות את התמונה). או מה קורה כשאותה מילה מייצגת דברים שונים לחלוטין. למשל סיר (לבישול) וסיר (לעשיית צרכים) (התשובה היא – נעמה מתפוצצת מצחוק). אבל על כל אלה בשיעור הבא.
naama-tree.JPG
[נ.ב. אז נכון שאני סתם אבא מתלהב, ושחצי מהדברים שכתבתי אין בהם שום עומק או חדשנות ראויה לשמה, ובטח יש מיליוני תינוקות שעושים בדיוק אותו דבר, ואפילו יותר טוב. אז מה?]

[עוד נ.ב. רוב התמונות באדיבות אמא]

[עוד עוד נ.ב.]



תגובות

  1. דנה כותב:

    אותי הדהימה גם צורת הלימוד. עצם זה שהיא קולטת הכל גם בלי נסיון מכוון מאיתנו ללמד. לפעמים אני לוקחת את נעמה ל”שעת סיפור” בספריה, שם היא בדרך כלל נהנית לשלוף את כל הספרים מהמקום ולשוטט ברחבי הספריה והיא כמעט אף פעם לא באמת יושבת מול האשה שמקריאה את הסיפור (שלא כמו שאר הילדים המנומסים וה”מחונכים”). הייתי בטוחה שהיא לא מקשיבה למתרחש ועסוקה בשלה ומבחינתי זה היה בסדר גמור. הופתעתי מאד לגלות יום אחד שכשאני שרה לה את אחד השירים משעת הסיפור היא מזהה ואף עושה את התנועות בהתאם (הזזת אצבעות וכדומה). הסתבר לי שגם כשהיא לא “משתתפת” היא קשובה, לומדת, זוכרת ומבינה הכל.

    והערה לגבי זה שהיא מתפוצצת מצחוק כשיש מילה אחת המייצגת שני דברים שונים – יש לה חוש הומור נהדר, ולפעמים היא אפילו “מספרת” בדיחות בעצמה כשהיא עושה דברים שלא בהקשרם הרגיל, ולזה גם מתלווה חיוך וסוג של הזמנה לצחוק משותף. אם המשפט הראשון שלה יהיה “יהודי נוצרי ומוסלמי…” אני ממש לא אתפלא…

  2. גלעד (להפתעתך) כותב:

    אכן אב למופת…:) אני עדיין לא, אבל מכיר את זה מקרובים וחברים, אתה בחברה טובה.
    אגב, לגבי “הוכחות באפס ידיעה”, שמעתי על זה בעבר ואני יודע שמיישמים את זה במישור העסקי
    (ובטוח שגם הצבאי, זה ‘משהו’ מ”תורת המשחקים” נכון?) -נשמע מאוד מעניין, הייתי שמח אם היית יכול להרחיב על זה בהמשך.

  3. אורן כותב:

    [קצת באיחור]
    זה חמוד ומרתק וגם די מיוחד.

    דנה – לגבי הלימוד בלי ניסיון מיוחד ללמוד – הרי על זה בדיוק מדבר חומסקי ברכישת שפה ודקדוק אוניברסלי ולכן גם פינסקר קורה לזה “אינסטינקט השפה”. את רוב הלימוד שלנו כילדים (ואולי גם כבוגרים) אנחנו עושים ללא כוונה. בשפה זה בא לידי ביטוי בצורה הכי ברורה – הילדים מתחילים מחיקוי ומהר מאוד קופצים ליצירת משפטים משלהם – כאלה שהם לא בהכרח שמעו אי פעם.

  4. amit כותב:

    תודה אורן. מוטב מאוחר מאשר אף פעם…. (ואם היה לי זמן לנשום, הייתי מעדכן את הרשימה ואת הבלוג).

הוספת תגובה