אתמול קיבלתי תזכורת נוספת, חזקה ובלתי צפויה, להיותי אבא. הלכתי לשגרירות למלא טופס בקשה לדרכון עבור נעמה. כשהגעתי למקום בו צריך למלא את שם האב, באופן אוטומטי כמעט חשבתי למלא את שם אבי. ואז זה נפל עלי (שוב) – אני פה האבא…
וזה גרם לי לחשוב שוב על השבועיים וקצת האחרונים, כלומר הראשונים, מאז הלידה. את סיפור הלידה עצמו אפשר לקרוא בבלוג של דנה (הייתי שם, ואני יכול לאשר את הפרטים). כל מה שנשאר לי להוסיף זה כמה הערות ותובנות על הלידה ומה שבא בימים שאחריה.

לידת בית

הבחירה ללדת בבית בימינו אלה איננה טריוויאלית (וזה מעיד על התרבות שלנו יותר מאשר על טיבה של לידה בבית), והיא עוררה לא מעט הרמת גבות אצל משפחה וחברים. אני לא רוצה להיכנס לדיון האינסופי של בעד ונגד. רק לספר שאני לא מצטער בכלל.

ב 3:30 לפנות בוקר, אחרי שכבר התקשרנו למיילדת ולדולה שיבואו, נשארנו אני ודנה לבד. עמעמנו את האור בסלון, שעם רצפת עץ אמיתית, אח, דלת מעץ ווילון כבד על החלון ששמנו מבעוד מועד, נראה ומרגיש יותר כמו בקתת הרים מבודדת. החזקנו אחד את השני ועברנו את הצירים אחד אחרי השני בעולם משלנו. קשה לי לתאר את התחושות שעברו עלי באותו רגע, אבל ההימצאות במין עולם משלנו, מקום שהוא בטוח וביתי ושאין כלום מעבר לדלת המסדרון, גרמו לי לחוש בטחון ועוצמה. לחוש שאנחנו יוצרים משהו חדש. ושיש לנו את הכוחות לעשות את זה בעצמנו… דנה אולי לא תסכים איתי, אבל היה גם משהו מאד רומנטי בשעתיים האלה שיילדנו לבד, עד שהמיילדת דפקה בדלת.

הבית גם נתן לנו תחושה של מרחב ומקום. כשדנה רצתה להיות לבד לא היתה בעיה להשאיר אותה לבד, בלי לצאת למסדרון שהוא בעצם “מחוץ ללידה” כמו שאולי היה קורה בבית חולים. אפשר היה לתת מקום ולהישאר ביחד. לתת מרחב בלי לצאת ממנו. והמרחב הזה היה לי חשוב לפחות כמו לה. לאורך חלקים מהלידה עברו בי תחושות שלא הכרתי. לא רק כשנעמה הופיעה לעולם – שזה משהו שאפילו לא אנסה להתחיל לתאר במלים – אלא גם לפני. תחושות שקשורות לי כאדם שנמצא בתהליך מוחשי של שינוי, ולביחד שלי ושל דנה.

אבל אני לא יכול להימלט מהיבט אירוני משהו של לידת הבית. את ה”בית” של לידת הבית הזו אנחנו עוזבים בעוד שבועיים. עוברים למדינה אחרת מהמדינה האחרת שאנחנו כבר נמצאים בה. מה תהיה המשמעות שלו בעוד 5 שנים? בעוד 20 שנה? האם לידת בית באמת קשורה לתחושת בית? האם זה רק state of mind שאפשר אולי, עם קצת מאמץ מנטלי וקצת מדיטציה להשיג גם במקום אחר? האם לידת בית היא בעיקר לא לידת בית חולים או אולי משהו אחר? ואולי דווקא החוויה הזו מסבירה למה קשה לנו כל כך לעזוב את המקום הזה, למרות שאנחנו נמצאים בו פחות משנה….

נשמה חדשה
dgigonet-blog1.jpg
ואז היא באה. אני ראיתי קודם, כי דנה היתה בתנוחה שהיא לא יכולה. אבל דנה החזיקה אותה ראשונה בזמן שאני ניסיתי לעצור כמה דמעות של התרגשות.
אני יכול לומר היום די בבטחון שאין כזה דבר גלגול נשמות. לא האמנתי בזה יותר מדי לפני כן, אבל עכשיו אני יכול להוסיף עדות חוייתית ממקור ראשון: לדגיגונת שנולדה לנו היתה נשמה חדשה לגמרי. ישר מהקופסה. אי אפשר היה לפספס את זה.

מוסיקה

ניגנתי לנעמה את הקונצרט הראשון שלה כשהיא היתה בת 3 (ימים). סונטה של היידן במי במול מז’ור ושלוש מזורקות של שופן. היא כנראה מהטיפוסים שנרדמים בקונצרטים. מאז היא שמעה ממני או מדיסק גם מוצרט ובטהובן ושוסטקוביץ’ ובאך ופרוקופייב ואפילו ג’ון אדאמס (שללא ספק השפיע עליה באחת ההנקות). אני יודע מכל ספרי ההדרכה למיניהם שראיה של תינוקות בימים הראשונים עוד לא משהו ושמעבר ל20-30 ס”מ כל שאר העולם נראה להם כמו אוסף כתמים לא ברורים, אם כי לא ממש ברור לי איך הגיעו למסקנות האלה. מה שהרבה יותר מעניין אותי זה איך תינוקות שומעים בימים/שבועות הראשונים. במה הם מבחינים? בצלילים? באקורדים? במרקמים? במלודיה? במקצב?

כשאני מנגן, אני משתדל הרבה פעמים לשמוע את הנגינה שלי מנקודות מבט שונות. אני מדמיין את עצמי יושב בשורה השלישית מימין באולם קונצרטים ומקשיב לעצמי, או מדמיין מורה לפסנתר מקשיבה ונותנת הערות, או חבר סקרן ששומע מוסיקה קלאסית בפעם הראשונה… לפעמים הדמיונות הולכים רחוק יותר, אל המלחין ואף מעבר לכך… כל האזנה כזו היא אחרת לגמרי, וכל נגינה כזו היא אחרת. כשאתה יודע (או מדמיין) מי מאזין לך, אתה מנגן דברים אחרת, לפעמים שמרן יותר, לפעמים נועז ונסיוני, לפעמים מנסה לחקות משהו, לפעמים מנסה להיות רגשני יותר או פחות או לנגן במצב רוח מסויים.

אני מספר את זה כי מאז שנעמה נולדה, אני תוהה איזה סוג של מאזינה היא. כל פעם שאני ניגש לפסנתר אני מנסה לדמיין את נקודת המבט שלה. איך היא שומעת את הדברים. עדיין קשה לראות מהתגובות שלה אם היא אוהבת או לא, אבל בכל צליל שאני מנגן היא שם, והיא הקהל שהכי כיף לנגן בשבילו.



תגובות

  1. הדס כותב:

    מזל טוב מזל טוב. איזו התרגשות.
    ובהצלחה רבה בכל המשימות העתידיות שלכם (קשה לי להאמין שהנחיתה הנוכחית שלך היא בהתנהגות ארגונית… איך שהגלגל מסתובב).

  2. זהר כותב:

    התרגשתי מהכל:
    מעצם הלידה והיותך אבא, מאיך שתיארת את החוויה, מהעובדה שאתה כותב בלוג, מהתכנים, המחשבות והרגש הממלאים אותו, מהתמונה, מההזדהות עם נקודות המבט/האוזן השונות בשעת הנגינה…

    מזל-טוב עמית ודנה היקרים – שמח בשמחתכם!

  3. מעצבת פנים כותב:

    התרגשתי!

  4. amit כותב:

    עדכון קטן לגבי האירוניה שבלידת בית:
    לפני כמה ימים ראיתי באינטרנט שהבית בו נולדה נעמה עומד למכירה. היו גם תמונות של הבית. איזו צביטה חזקה בלב. איזה זכרונות. בסה”כ גרנו שם שנה אחת. בארץ אחרת. ובכל זאת…. מוכרים את הבית של נעמה… (ואין לי כסף לקנות אותו. רק בשביל זה הייתי צריך להמשיך לעבוד בהייטק)

הוספת תגובה