face1.jpgאחד העיסוקים היותר מהנים שלי בשבועות האחרונים הוא להסתכל על נעמה. היא אמנם לא מדברת, אבל מאז שהיא נולדה יש לה רפטואר של עשרות, אם לא מאות, הבעות פנים ופרצופים, שפשוט אי אפשר שלא להתרגש מהם (ואני אובייקטיבי לגמרי…). יהיו כמובן אלה שיאמרו שההבעות האלה אינן רצוניות ואינן נשלטות, ואולי אפילו מבחינות טכניות מסוימות הצדק איתם. אבל זה ממש לא נראה ככה. זה נראה כמו שפה קטנה. כשמסתכלים שעות כל כך ארוכות מגלים המון ניואנסים קטנים ווריאציות ותבניות שחוזרות על עצמן, ומגלים (או יותר נכון מעלים השערות) קשר בינם לבין מצב הרוח והצרכים. זה נראה כאילו בני שבועיים-שלושה יש הרבה יותר מה להגיד מ “אני רעבה”, “אני עייפה”, “יש לי גזים”…

face4.jpgאבל מעל לכל זה פשוט מהפנט וכל כך אנושי. כל הבעת פנים כזו כאילו חושפת טפח באישיות של הבת שכרגע נולדה לי. כי לפעמים בשבוע הראשון אחרי הלידה זה מרגיש (בעיקר ברגעים הקשים) כאילו מה שיש לך זה איזו הכלאה בין חתול מחמד לבין טאמאגוצ’י. מצד אחד אפשר ללטף ולחבק, מצד שני קופסא מלאת צרכים שחייבים לספק עכשיו. אבל הבעות הפנים זה הפיצוי. פתאום אתה מבין שיש לך אדם קטן בין הידיים, וזה מצחיק ועצוב ומרגש וממלא גאווה בבת אחת.

face5.jpgוזה לא רק פרצופים, זה גם מבט… נכון עוד קשה לה להתמקד ולא ברור עד כמה היא מזהה את קצב גידול הזיפים על האבא העצלן שלה, אבל המבט שלה פשוט מלא משמעות…נו טוב, הרי כל מבט הוא כזה… אבל אצל תינוקות זה נראה אחר… זה מין מבט כזה שאומר לך בדיוק מה שאתה צריך לשמוע (זוכרים את המראה מהספר הראשון של הארי פוטר, זו שמראה לך את הדבר שאתה רוצה בו יותר מכל? אז משהו דומה…). במיוחד ברגעים הקשים (יש גם כאלה…), זה נותן המון כוחות.

face7.jpg
לפני כמה ימים נעמה שמה את היד הקטנה שלה ככה על הסנטר והוסיפה איזה תנועת פנים וגלגול עיניים ולרגע נראתה כמו פסל האדם החושב. רצינית ואינטלקטואלית. דומה לאבא שלה קצת.

face6.jpg

face2.jpg

התמונות באדיבות האמא (והבת, וגם רוח הקודש). אפשר לראות עוד תמונות כאן.



הוספת תגובה