דברים שרואים משם

אחת המטרות של מחקר בכלל, ומחקר במדעי החברה בפרט, היא מציאת הסברים לתופעות שונות. להבין למה ואיך הן קורות. למצוא סיבות. ואולם, סיבתיות היא דבר חמקמק. קשה לדעת לפעמים מה גורם למה, ועוד יותר קשה לדעת “מה היה קורה אילו” – שאלה שנמצאת בלב ליבה של הבנת קשרים של סיבה ותוצאה. המחקר המדעי פיתח שיטות מחקר שונות שנועדו, בין השאר, לתת כלים להתמודדות עם שאלת הסיבתיות. מחקר כמותני משתמש בכלים סטטיסטיים מתוחכמים על מנת להסיק מסקנות על סיבתיות מתוך תצפיות רבות על מדדים מסויימים. מטבע הדברים כשמדובר על תצפיות רבות, לא ניתן “למדוד הכל”, וחוקרים משתמשים בתאוריות, בידע מתוך מחקרים קודמים ובהגיון פשוט (כמו גם אינטואיציה ויד המקרה) כדי להחליט מה למדוד ואיך. מנגד נמצאות שיטות מחקר איכותניות, שבליבן דווקא אין מדידה מדוייקת של פרמטרים מסויימים אלא יצירת תאור מקיף וממצה ממקורות רבים ומזוויות שונות של מקרים בודדים. תאור שכזה מאפשר לחשוף את קשרי הגומלין בין מספר רב של גורמים, וגם אם לא ניתן “להוכיח” קשרים של סיבה ותוצאה במובן הסטטיסטי, תאור שכזה בהחלט מאפשר בניית מודלים עשירים וטובים שמסבירים קשרים של סיבה ותוצאה ויכולים להנחות מחקרים עתידיים.

אבל, במיוחד כשמדובר בתופעות חברתיות, עושה רושם שסיבתיות חמקמקה עד יותר. פתחו כל טור של פרשנות פוליטית או מדינית ותגלו איך חדשות לבקרים משתמשים בטיעונים דוגמת “הסכמי אוסלו הובילו לאינתיפאדה השניה”, או “הכשלון במלחמת לבנון השניה נבע, בין השאר, מתפקודו הלקוי של שר הבטחון”. אין כוונתי להיכנס לדיון אם טענות אלה נכונות או לא. השאלה היא איך בכלל ניתן לבדוק טענות מסוג זה. האם באמת אפשר להצביע על ארוע ספציפי בעבר או על מאפיין נקודתי של מערכת גדולה ומורכבת כסיבה למשהו שקורה בזמן אחר או בסדר גודל אחר? השאלה הזו קשורה למושג “נקודת מפנה” – ארוע נקודתי, אולי אפילו מקרי, שמשפיע באופן קיצוני על מהלך הארועים. האם באמת רציחתו של פרנץ פרדיננד הביאה לפתיחת מלחמת העולם הראשונה? מה היה קורה אם לא היה נרצח? האם מוות פתאומי של מנהיג, או כיוון הרוח שמסיט להבות בשדה קרב, או אמירה של פקיד כזה או אחר על בועה פיננסית – האם אלה יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה?

אם התשובה היא כן, מדעי החברה נמצאים בבעיה, שכן הדבר מושך את השטיח מתחת לרגלי המחקר המסודר. אם קיימות נקודות מפנה שכאלה, מה הטעם בהתחקות אחר סיבה ותוצאה – הרי בסופו של דבר משק כנפי פרפר יכול להפוך את סדרי העולם. כמובן שיתכן שהתשובה היא לא. אבל האם נלך ונשכתב את ספרי ההיסטוריה שהם תמימי דעים ביחס לגורם המיידי לתחילת מלחמת העולם הראשונה? התאוריה הסוציולוגית דנה באופן מעמיק בשאלת תפקידן והיתכנותן של נקודות מפנה בתהליכים חברתיים. כרגיל, כמספר הסוציולוגים הנדרשים לסוגיה, כך גם מספר דעות. אציג את שני הקצוות.

מצד אחד, רנדי קולינס (לינק למאמר), אשר יצא לי ללמוד מפיו משהו בסוציולוגיה, טוען שנקודות מפנה הן אילוזיה. הן פשוט לא קיימות והסוציולוגיה יכולה להמשיך ולחקור תהליכים סוציולוגיים כתמול שלשום. הוא מביא מספר טיעונים משכנעים למדי, שבבסיסם הטיעון שנקודת מפנה יכולה להתקיים רק אם התשובה לשאלה “מה היה קורה אילולא…” היא “דברים היו ממשיכים כפי שהיו”. אבל זו לא תשובה סבירה לדעתו. אם באירופה בשלו התנאים הפוליטיים והמדיניים והצבאיים לפתיחת מלחמה בסדר גודל של מלחמת העולם הראשונה, הרצח של פרדיננד היה רק תרוץ, לא סיבה אמיתית. אם לא היו רוצחים את פרדיננד איזשהו גפרור אחר היה מדליק את השריפה הזו. במלים אחרות, כוחות גדולים של סיבה ותוצאה בהחלט פועלים, אבל פעולתם על מקרים ספציפיים או אנשים מסויימים היא לעתים מקרית ולא סדירה. אולם בסופו של דבר, מה שצריך לקרות, קורה בדרך זו או אחרת.

מצד שני, התאורטיקן וויליאם סואל טוען (לינק למאמר) שנקודות מפנה קיימות ובועטות, תוך שהוא מנתח בצורה מבריקה (לפחות בעיניים הלא היסטוריות שלי) את השתלשלות הארועים במהפכה הצרפתית ובליבם כיבוש הבסטיליה. לפי סואל, מבנים חברתיים הם מערכת המורכבת מהרבה פרטים הקשורים וכרוכים זה בזה במערכת סבוכה של קשרים. קשרים רגילים של סיבה ותוצאה תורמים ליציבות של אותן מערכות קשרים בין ארועים שונים, והדרך היחידה ליצור שינוי מהותי במבנה החברתי היא באמצעות ארועים שחורגים מהסדר הרגיל של סיבה ותוצאה. ארועים מקריים, בלתי צפויים, יוצאי דופן. אבל יותר מכך, לא מספיק שארועים כאלה יקרו, הם צריכים לקרות באופן כזה שהם זוכים לתהודה שתגרום ל”תגובת שרשרת” שתוצאי את המערכת משיווי משקל, ותגרום לה להתכנס למצב חדש. זה אמנם נדיר, אבל זה אפשרי (כך לפי סואל), ונקודות מפנה הן הכח המניע בתהליכי שינוי חברתי גדולים.

שני תאורטיקאים גדולים. שתי דעות הפוכות. מי צודק? כרגיל. גם זה וגם זה. אין סתירה בין שני הטיעונים. אחת הדרכים המועילות לראות זאת היא באמצעות מודל פורמלי, “מערכת חברתית” מלאכותית ופשוטה, שבה שני הטיעונים מתקיימים. בנייה כזו של מודל פורמלי מאפשרת לנו להבין בדיוק מה הוא לב השוני בין שני הטיעונים ומדוע הם נראים סותרים זה את זה, למרות שהם לא.

אני אוהב מודלים פורמליים. הם עושים סדר בחשיבה, מעודדים הפרדה בין עיקר לטפל, בין דוגמא לעקרון, ועוד הרבה דברים טובים אחרים. הם לא אמפיריים, וזה עשוי להיות בעייתי אם משתמשים בהם לא נכון, אבל מצד שני הם מאפשרים להסיק מסקנות מרחיקות לכת שהופכות בקלות להשערות שניתנות לבדיקה אמפירית. ואכן, בשנים האחרונות עבודה עם מודלים פורמליים הופכת להיות קטגוריה חדשה של שיטות מחקר שמשלימה ובמובן מסויים מגשרת על הפער שבין המחקר הכמותני לאיכותני. אבל נחזור לנקודות מפנה.

תחשבו על קבוצה של אנשים. כל יום, כל אחד מאותם אנשים אומר 0 או 1. בהתחלה כולם אומרים 0. בכל יום חדש, כל אדם מחליט להגיד 0 או אחד כפונקציה של כמה אנשים אמרו 1 ביום הקודם, ויש גם גורם חיצוני, קטן ולא מורגש, שמעודד אותם רק בקצת להגיד 1. אם מתרגמים את כל הנ”ל למודל מתמטי הסתברותי, אפשר להראות בקלות שבסופו של דבר כולם יגידו 1. זהו בדיוק הטיעון של קולינס. בנוסף, כל אדם, כשהוא משנה את התנהגותו מ 0 ל 1 הוא צריך להגיד מה הסיבה לשינוי. אנשים בודדים כמובן לא מרגישים את הכוחות שמשפיעים עליהם מתחת לפני השטח, ובד”כ הרציונליזציות שאנשים נותנים קשורה להתנהגות של אחרים בה הם צופים. לכן אם ביום נתון הם רואים שמוישה שינה מ 0 ל 1, ואם למחרת, במקרה לגמרי, הם החליטו גם לשנות מ 0 ל 1, אזי הם יצביעו על מוישה כעל הסיבה לשינוי. אם מוישה בעצמו טען שהוא שינה מ 0 ל1 בגלל חיימק’ה, אז בעצם גם מי שהסתכל על מוישה, יטען שעשה את מה שעשה בגלל חיימק’ה. אבל לפעמים אין סיבה נראית לעין לשינוי, וחלק מהאנשים יאלצו להודות שהם עשו דברים “סתם כך”. בפועל, אנחנו יודעים, כולם עושים את הדברים “סתם כך”, אבל לפעמים עשוי לקרות שיחד עם העובדה ש 1 הופך להיות נפוץ יותר, יהיה אדם אחד שכולם יצביעו עליו כעל “הסיבה” שבגללה הם שינו את התנהגותם מ 0 ל 1. זה בדיוק הטיעון של סואל – התנהגותו (המקרית) של אותו אדם הופכת להיות נקודת המפנה של המערכת כולה. זה נדיר, אבל זה יכול לקרות.

אז מה ההבדלים? ההבדלים הם בתפיסת מושג הסיבתיות. קולינס מתייחס לסיבתיות במובנה האובקייטיבי. סואל מתייחס לסיבתיות כפי שהיא נתפסת אצל אנשים. כשמתייחסים רק לסיבות אובייקטיביות, אזי, לפי קולינס, לא יכולות להיות נקודות מפנה. סיבות אובייקטיביות חיות בעולם סדור של סיבה ותוצאה, גם אם אלה פועלים באופן הסתברותי ומותנים בדברים אחרים שהופכים את עולם התופעות למורכב ועשיר. מצד שני, עולם הסיבות הנתפסות, עולם “הרציונליזציה” מאפשר היווצרות של נקודות מפנה. בהקשר הזה, נקודות מפנה הם מקרים בהם: א. הסיבה הנתפסת שונה באופן מהותי מהסיבה האובייקטיבית וב. יש הסכמה רחבה בנוגע לסיבה הנתפסת – מספיק רחבה כך שאנשים מתחילים לחשוב שזו הסיבה האמיתית ומתחילים להתנהג כאילו היא הסיבה האמיתית, דבר שמשפיע על המערכת כולה. הסיבה הנתפסת הפכה לנקודת מפנה.

אוקיי, אז ראינו שאין סתירה בין שתי הגישות התאורטיות, וההפרדה בין סיבה אובייקטיבית וסיבה נתפסת נשמעות סבירות למדי. מה עוד אפשר להסיק מהמודל? אפשר להוכיח, שבמודל הספציפי שתיארתי כאן בקווים כלליים, שככל שקצב והיקף השינוי החברתי גדולים יותר, כך יש יותר סיכוי שתיווצר נקודת מפנה. במלים אחרות, כשהשינוי איטי, אנשים לא יוכלו להצביע על מוישה במקור השינוי, הרי כשהם מגיעים לשנות את ההתנהגות שלהם מוישה כבר שינה את שלו מזמן. וגם אם הם מצביעים על מוישה, ייתכן שמישהו אחר יצביע על רוחל’ה במקום על מוישה ותיווצר אי הסכמה בנוגע לסיבה הנתפסת. לעומת זאת כשהשינוי מהיר יותר סביר שאירוע אחד יהפוך להיות המקור המוסכם לשינוי. במלים אחרות. מידת ההסכמה בנוגע לסיבות לשינוי נמצאת בקורלציה חיובית לקצב השינוי. וזו טענה בכלל לא טריוויאלית שניתן לחקור אותו באופן אמפירי כמותי, ודוגמא טובה לאופן שבו מודלים פורמליים יכולים לשמש מחקר לתופעות חברתיות.

לסיום: אם אתם במקרה בעכו היום בבוקר (15.2) והנושא מעניין אותכם, אני מעביר הרצאה בדיוק על הנושא הזה בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית (לינק לתוכנית הכנס). אתם מוזמנים (וגם מוזמנים להמשיך את הדיון בתגובות)