מזרח הוא ציפור גדולה
רשימה על ניווט, על מיקרונזיה ועל ייצוגים של מציאות

נתחיל בניסוי מחשבה.
דמיינו את עצמכם קמים לפנות בוקר ועולים לראש הגבעה הקרובה בדיוק בזמן כדי לצפות בזריחה. אתם מפנים את ידכם ומכוונים אותה בדיוק אל מרכז השמש שנמצאת על קו האופק במזרח. זה מגדיר קו ישר במרחב. אתם יורדים מהגבעה, אוכלים ארוחת בוקר ונחים קצת, ולקראת הצהריים מטפסים שוב לראש אותה גבעה, ועומדים בדיוק באותו מקום בו עמדתם בבוקר. אתם שוב מכוונים את ידכם לשמים בדיוק אל מרכז השמש שנמצאת עכשיו ממש מעליכם. זה מגדיר ישר נוסף במרחב.
השאלה – איפה שני הישרים האלה נפגשים?
תחשבו שניה (זה לא נורא מסובך), ותרשמו לעצמכם את התשובה. נחזור אליה בהמשך…

טבעו של הניווט

כדי לדעת לנווט צריך לדעת לענות על שלוש שאלות: איפה אני עכשיו? לאן אני צריך להגיע? אם אעשה X לאן אגיע? השאלה השלישית היא בעצם סכימה של שאלות שהיכולת לתת עליהן תשובה מאפשרת לתכנן אסטרטגיית פעולה (מה צריך לעשות כדי להגיע מנקודת המוצא אל המטרה). שתי השאלות הראשונות דומות זו לזו במובן ששתיהן דנות בקביעת מיקום. אני רוצה להתרכז בהן.

איפה אני? אין שאלה פשוטה מזו… אני פה. כאן. עכשיו. זו תשובה די מדוייקת, אבל לא מועילה במיוחד, בוודאי לא לצרכי ניווט והתמצאות. אז איפה אני? יושב על הכיסא, ליד שולחן העבודה, בבית שלי. נו… לא הרבה יותר טוב. לפני שאתם רצים להוציא את האטלס מהמדף, אני רוצה לטעון שיש שתי אפשרויות לצאת מהמלכוד הזה. הראשונה – להפוך את השאלה לשאלה יחסית: איפה אני ביחס למשהו אחר. יש משהו “לא אסתטי” בלהפוך שאלה בעלת אופי אבסולוטי לשאלה יחסית, הרי המיקום שלי יישאר זהה גם אם הדבר השני יזוז. מה גם שבהקשר של ניווט זה עלול להכניס אותנו לסוג של מעגל – ה”יחס” שלי למקום האחר זה בדיוק מה שאני רוצה למצוא (כדי שאגיע לשם), ולכן אני לא יכול מלכתחילה להניח שאני יודע לענות על השאלה.

הדרך השניה להתמודד עם שאלת המיקום ה”אבסולוטי”, זה להניח שיש לנו ייצוג כלשהו של העולם בו אנו נמצאים, ואז לבטא את מיקומנו בעולם האמיתי במונחים של הייצוג שלנו. או במלים אחרות לעמת את הייצוג עם העולם. את המייצג עם המיוצג. הפלספנים שבינינו יכולים לקפוץ מיד ולהגיד משהו כמו “הי, רגע, אבל גם זה משהו יחסי… הכנסת לנו את היחסיות מהדלת האחורית.”. נכון, אתם צודקים, אבל זה סוג אחר של יחס. זה לא יחס בין שני מקומות באותו עולם, זה יחס בין שני יצורים מסוגים שונים. אז אל תפריעו לי…

הנווטים המנוסים שביניכם מיד יתרעמו שמנעתי מכם להוציא את האטלס. הרי מה שתיארתי זה בדיוק מפה, ושלצרכי ניווט השאלה “איפה אני” שקולה לחלוטין לשאלה “איפה אני על המפה”. אז רגע… על זה בדיוק הרשימה הזו. זה לא בדיוק אותו דבר (!!!). מפה היא סוג אחד של ייצוג של העולם, אבל הוא לא היחיד האפשרי, ולא בהכרח המוצלח ביותר. ויש הבדל, גם אם דק, בין האסטרטגיה הכללית לקביעת מיקום (עימות המציאות עם הייצוג), ובין הטכניקה של מציאת מיקום על מפה.

מזרח הוא ציפור גדולה

מיקרונזיה היא אוסף של איים באוקיינוס השקט. מקום נחמד ונעים לנפוש בו (כך מספרים, לא ביקרתי עדיין), אך עשוי להיות מלחיץ קצת אם צריכים לשוט בסירת קאנו פשוטה, בין שני איים, מרחק של עשרות רבות של קילומטרים, כשרוב הזמן לא רואים אף יבשה באופק. זה יכול להלחיץ אפילו יותר אם לא עומדים לרשותך כלי ניווט בסיסיים: לא מצפן לא מפה ובוודאי לא GPS. אם תשוט לאיבוד בים הזה, אפילו אלוהים לא יכול לעזור לך.
ובכל זאת, מאות שנים זה מה שבני המקום עושים (כלומר שטים בהצלחה מאי לאי). איך הם מנווטים? איך הם קובעים את מיקומם במהלך השייט? איך הם מייצגים את העולם שלהם? והאם הייצוג הזה מזכיר במשהו את ה”מפה” של התרבות המערבית?
A canoe near Puluwat island in Micronesia
ניווט בים יכול להיות משימה קלה למדי (בתנאי ים מוצלחים) אם יודעים לשוט בקו ישר בכיוון קבוע. בהיעדר מכשולים, ובהנחה שיודעים את הכיוון הנכון בין נקודת המוצא ליעד – כל מה שצריך לעשות זה להתמיד בשיט בקו ישר, ובסוף מגיעים. אני נוטה להשתכנע שהשייטים המיקרונזים ידעו את מלאכתם, והצליחו להשיט את הסירות בקו ישר לכל כיוון בו חפצו. היכולת הטכנית הזו היא מרשימה, אך היא מחוץ לתחום הדיון. לעומת זאת היכולת לקבוע כיוון רלוונטית – אבל כאן צפויה אכזבה מסויימת. הם עושים את זה בדיוק כמונו. אמנם לא עם מצפן, אלא לפי תנועות הכוכבים והשמש (קבוצת כוכבים שנקראת אצלם “ציפור גדולה” מייצגת את כיוון מזרח), אבל מושג הכיוון שלהם זהה פחות או יותר למושג הכיוון המערבי. את הידע “מהו הכיוון הנכון” הם רכשו מנסיון רב שנים שעבר מפה לאוזן, ולכך בוודאי לא הזדקקו למפה. לכאורה – זהו סוף הסיפור. אין להם שום ייצוג של הגאוגרפיה של קבוצת האיים. אבל מחקר אתנוגרפי של הימאות במיקרונזיה מגלה שזה לא כל כך פשוט.

מלבד קביעת כיוון השיט הרצוי ושמירה עליו, הנווטים המיקרונזים משתמשים באמצעי נוסף בניווט. הם בוחרים אי נוסף שאינו נמצא על מסלול השיט, אלא כמה עשרות קילומטרים הצידה, מחוץ לטווח הראיה. לאורך כל השיוט הם עוקבים בדמיונם אחר מיקומו של האי הנוסף ביחס אליהם. אם למשל נדמיין שכיוון השיט שלנו הוא משעה 6 לשעה 12 בשעון מחוגים. בתחילת השיוט “אי היחוס” יהיה נניח בכיוון שעה 2, וככל שהשיוט יתקדם, ישתנה מיקומו ביחס לסירה, כך שבסוף המסע “אי היחוס” יהיה למשל בשעה 5 (ביחס לכיוון השיט). לא ניכנס לשאלה כיצד הנווטים מחשבים את תזוזת “אי היחוס” הזה. הם עושים את זה בדיוק מרשים – כנראה שימאים מנוסים יודעים להעריך את מהירות השיוט שלהם גם בלי מכשירים. השאלה הנשאלת היא – מדוע הם עושים את זה? איזה צורך מספק המעקב אחר נקודת היחוס הזו?

במשך שנים חשבו ש”אי היחוס” הוא בעצם “אי מילוט”. במקרה של תקלה, סערה, ועוד כהנה וכהנה צרות הסירה יכולה לפנות אליו. אבל מסיבות רבות נאלצו לדחות הסבר זה (אחת הסיבות המשעשעות יותר היתה שחלק מאיי היחוס המקובלים, הם אמנם נקודות ייחוס מוגדרות גיאוגרפית, אבל אין בהן כלום זולת ים וכמה כרישים העוברים שם מפעם לפעם…לא המקום להימלט אליו בעת סכנה). אחר כך הבינו שהימאים משתמשים באיי היחוס, כנקודות ציון דרך. כלומר הארוע “אי הייחוס נמצא בדיוק ממזרח לסירה”, היא נקודת ציון חשובה בשיט ארוך שמבחינה גיאוגרפית הוא מונוטוני למדי (רק מים מסביב). הנסיון שלהם לימד אותם שארוע כגון זה מציין, אולי, חלק מהדרך (למשל “עברנו חצי דרך”), והשילוב של ארוע כזה יחד עם הערכת זמן (“הגענו לחצי הדרך שעה אחרי השקיעה”) משמש אמצעי מעקב לקצב ההתקדמות של השיט.

הרעיון של השימוש ב”אי היחוס” כאמצעי למעקב נשמע מאד הגיוני, אבל אני חושב שיש עוד מעבר לכך. עבור הנווט בסירה השטה, המים כל הזמן זזים סביבו, אבל אין שום דבר שמציין את התקדמותו. האופק, לעומת זאת נתפס כמשהו סטטי למדי (לפחות עד שמתקרבים לאי כלשהו). היכולת לדמיין את מיקומו של “אי היחוס” מאפשרת לנווט לדמיין את “אי הייחוס” כנקודה הזזה (אחורנית) על פני האופק. אם הנווט יודע ש”אי הייחוס” מתחיל את המסע בשעה 2 (מבחינת כיוון) ומסיים אותו בשעה 5, פיסת האופק שבין שתי הנקודות הדמיוניות האלה מייצגת עבורו את כל המסע. ומיקומו של “אי היחוס” על האופק מציין את מיקומה הנוכחי של הסירה ביחס למסע כולו !!! אההה…. הנה ה”מפה” של הנווט הזה. ועכשיו אנחנו מבינים את מה מייצג “אי הייחוס” מבחינה קוגניטיבית: “אי הייחוס” מייצג את הסירה! לדמיין את מיקומו של “אי הייחוס” על קו האופק שקול (מבחינה פונקציונלית) לסימון של נקודה בעיפרון על המפה והצבעה עליה תוך אמירת “אנחנו כאן”.

אם כך, גם בתרבות הניווט המיקרונזית משתמשים בייצוג של המציאות לצורכי קביעת מיקום. אבל המפה של התרבות המערבית והשימוש ב”אי היחוס” שונים, כייצוגים, מאד זה מזה. המפה היא קבועה, אובייקטיבית, השימוש בה מניח (ומאפשר) נקודת מבט חיצונית – הנווט מסתכל על עצמו מלמעלה, ורואה את סביבתו הגיאוגרפית כמשהו סטטי וקבוע. הייצוג המיקרונזי הוא תלוי הקשר, בכל מסע האופק מייצג משהו אחר, ואי אחר משמש כ”סמן מיקום”. הגישה היא של “האדם במרכז”. בוודאי שמתם לב שעבור הנווט המיקרונזי, האי הוא זה שזז לאחור על פני האופק ממש כמו שילדים חושבים שעצים נוסעים אחורה כשנוסעים במכונית. גישה זו נתמכת גם בצורת ההתבטאות של הנווטים כפי שמלמד המחקר האתנוגרפי שלהם: לא רק “אי היחוס” זז עבורם, אלא גם האי שאליו הם נוסעים מתקרב אליהם, ונקודת המוצא מתרחקת מהם. הם מתקשים לדמיין “מפה” במובן המערבי של המילה בה לכל אי יש מיקום קבוע.

מפתה להעביר ביקורת על התפיסה האגוצנטרית הזו של המציאות – הרי איים לא זזים קדימה ואחורה. כאן הייתי רוצה לחזור לניסוי המחשבה שבפתיחה. זוכרים? איפה הקווים נפגשים? אם אתם חושבים שהקווים נפגשים באדם המצביע בראש הגבעה, אתם בחברה טובה מאד. גם אתם מן הסתם מדמיינים לעצמכם שני קווים הנמצאים פחות או יותר בזוית של 90 מעלות אחד מהשני: אחד מצביע מזרחה, אופקית אל האופק, אחד מצביע אלעל במאונך. עכשיו תחשבו שוב. מה קרה בין הבוקר לצהריים? האם השמש זזה? האם כדור הארץ זז? אם האדם שינה את מיקומו? נכון… כדור הארץ הסתובב קצת, הגבעה, למעשה כבר לא נמצאת באותו מקום כמו בבוקר. השמש לעומת זאת נשארה במקום. שני הקווים נפגשים בשמש והם כמעט מקבילים זה לזה.

מסתבר שגם הייצוג שלנו של המציאות נוטה להתעלם מידע שיש לנו על העולם. גם הוא במובן מסויים, אגוצנטרי (אולי יותר נכון לומר earth-centric) ולרוב צרכי היום יום נוח לנו להתייחס לכדור הארץ כסטאטי ולשמש כמסתובבת. וזה מזכיר לנו תכונה חשובה מאד של ייצוגי מציאות: הייצוג בה לשרת את המשימה הקוגניטיבית שלנו, את המידע הדרוש לנו לצורך ” פעולת החישוב”. הייצוג אמנם מכיל אינפורמציה על המציאות, אבל לא נקבע על ידה ולא מייצג אותה בהכרח באופן נאמן.

איפה אני? (תלוי מי שואל)

לא, אני לא מנסה להתחמק מצו מילואים או ממס הכנסה. על מנת לקבוע מיקום אין מנוס משימוש בייצוג כלשהו של המציאות.הקביעה הזו, בעיני, נכונה באופן אוניברסלי. כל נווט עושה זאת. לדעתי כל אחד עושה זאת. ואולם, הייצוג בו בוחרים להשתמש יכול להשתנות ממשימה למשימה, מהקשר אחד למשנהו, ועל אחת כמה וכמה בין תרבויות ולאורך ההיסטוריה. הייצוג הזה הוא קריטי, שכן הוא קובע את סוג “האלגוריתמים” והכישורים שיש לפתח על מנת לבצע ניווט, וגם את סוג המכשירים והטכנולוגיה הנדרשים לכך. במלים אחרות היכולות הקוגניטיביות שלנו גם הן תלויות תרבות – גם אם הבסיס ליכולות הללו זהה.

אחת הצרות הגדולות של החשיבה, שגם את הסיפורים על תרבויות אחרות אנחנו מבינים דרך ייצוגים שהם תלויי תרבות. הנווטים המיומנים שבינינו כל כך רגילים לראות את העולם דרך המפה, עד שקשה להם (כלומר, גם לי) לראות את העולם שלא דרך מפה. כמעט באופן אוטומטי אנחנו מנסים למפות ולהסביר את מושגי היסוד של הניווט המיקרונזי במונחים של מפות, קווי אורך ורוחב, כיוונים, יחידות מרחק וכד’. לפעמים אפילו נעטה ארשת שיפוטית משהו, ונטען שהדרך שלנו כל כך יותר טובה משל האחר (כי הנה אחנו המצאנו את פצצת האטום והם לא, ולנו יש גם את מוצרט ברזומה). ואז אנחנו שוכחים כי גם המפות שלנו לא מייצגות את המציאות באופן נאמן. וזה לא רק שמפות אינן אובייקטיביות בכך שמשרטטיהן מבצעים סלקציה של אינפורמציה ויכולים להפוך כך מפה לאמירה חברתית ופוליטית במסווה אובייקטיבי לכאורה. אפילו ברמה הפיזיקלית מפה אינה נאמנה למציאות, שהרי לא ניתן לתאר משטח של פני כדור על מפה שטוחה בלי לאבד ולעוות אינפורמציה.

איפה זה משאיר אותי?
בינתיים אני פה. כאן ועכשיו. כותב רשימות ומחשבות לבלוג שלי.


הרשימה מתבססת בעיקר על הספר Cognition in the wild מאת Edwin Hutchins ועל רעיונות שעלו לי בעקבות הקריאה.
כותרת הרשימה שאולה מכותרת מחקר מרכזי הסוקר את עקרונות הניווט במיקרונזיה, אשר לצערי לא קראתי באופן ישיר.
הסבר בעל אופי טכני יותר, אך פשוט להבנה, של עקרונות הניווט המיקרונזי אפשר למצוא באתר של המוזיאון לארכרולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה



תגובות

  1. דרור ברק כותב:

    הי עמית. כיף לראות (לקרוא…) איך אתה תופס מציאות, בונה ומפרק.
    אני ממש ממש מסכים איתך. צריך לזכור את “מיתוס המפה המדויקת”, גם המפות שלנוהלכאורה מודרניות ומדויקות מייצגות מציאות מסויימת, ומאוד חלקית שנבחרה על ידי עורך המפה.
    לחיי בורכס

    מזל טוב על הבלוג

  2. amit כותב:

    תוספות ועדכונים:

    קיבלתי באימייל את הלינק הבא למאמר “חיים על מפה מדומיינת”:
    http://www.haayal.co.il/story_886

    וגם שאלו אותי משהו בסגנון: רגע, אם הם יכולים לדמיין את ההתקדמות שלהם ביחס לאי הייחוס, מה מונע מהם לדמיין את מיקומם ביחס לאי המטרה. למה הם צריכים את האי הנוסף?
    והתשובה שלי:

    אני רוצה להיות קטנוני ולהתעקש שהם לא בודקים את ההתקדמות שלהם ביחס לאי הייחוס, אלא בודקים את התנועה של אי הייחוס ביחס אליהם. כנ”ל אולי (לפי השאלה) הם יכולים לבדוק את התקדמות אי המטרה לעברם.
    יש סיבה טכנית פשוטה לדעתי מדוע עדיפה מדידה של תנועת אי הייחוס על פני מדידת תנועת אי המטרה, אפילו אם נניח ששתיהן אפשריות באותה מידה:
    תנסו לדמיין את עצמכם נוסעים בכביש צר ומכונית נוסעת לעברכם ממש ממול, האם קל או קשה להעריך את המרחק שלה? את המהירות שלה? אם דמיינתם נכון – מכונית שנוסעת ממש ממול על כביש ישר נראית כאילו כמעט אינה זזה, במיוחד אם היא רחוקה. במיוחד אם היא כמעט על קו האופק. לתזוזתה אין שום השלכה פיזית עליך כצופה – העיניים שלך ממוקדות בערך באותו כיוון ובאותו מרחק מיקוד של העין. זה שונה לגמרי כאשר משהו נמצא לצידך. כשמשהו זז לצידך, על מנת לעקוב אחריו עליך לשנות את זוית הטיית הגוף. התנועה שלו משפיעה על התנועה שלך.

    אגב, אני יודע מהקריאה שלי שהמחקרים מראים שהנווטים במיקרונזיה מצליחים לעקוב אחרי אי הייחוס בדיוק מרשים ביותר. אין לי מושג אם ניסו לבדוק האם הם יכולים “לעקוב” אחרי אי המטרה.

    אני שב ומדגיש שלאי המטרה יש לדעתי חשיבות קוגניטיבית הרבה מעבר לעזרתו בחישוב מיקום. הוא משמש כאמצעי לייצוג המציאות. הוא מאפשר לנווט “להסתכל על עצמו מבחוץ”.

    תודה לכל מי שהתעניין וכתב לי.

  3. נעמי כותב:

    כמה רלוונטי לנושא שמאוד מעסיק אותי – מימד הזמן בפיסיקה, והיכולת (ובעיקר אי היכולת) שלנו להתייחס אליו !!!
    כמובן שעל מידת הנאתי מדרכך להציג את הנושא אין צורך להרחיב (מטעמי אי-אובייקטיביות בעליל)…

  4. דברים שרואים משם » Blog Archive » לנווט עם המפה הלא נכונה כותב:

    […] לי סימפטיה מיוחדת לפוסט הראשון בבלוג הזה, פוסט שמדבר על ניווט ועל ייצוגים מנטליים של […]

הוספת תגובה