די מקובל להתייחס למוסיקה כאמנות ה”חיה” במימד הזמן. ה”ארועים המוסיקליים” – הצלילים על מאפייניהם השונים (עוצמה, גוון וכד’) – מסודרים על ציר זמן בלתי נראה. הרבה מהמושגים המוסיקליים הבסיסיים מבוססים על תפיסת זמן: מנגינה היא אוסף של צלילים הבאים בזה אחר זה. אקורד הוא מספר צלילים המושמעים בו זמנית. המקצב הוא תולדה של סידור אירועים על ציר הזמן. ה”ביט” (יחידת הקצב הבסיסית) מחלק את ציר הזמן הדמיוני ליחידות שוות בעלות משמעות מוסיקלית. כמובן, לא כל דבר במוסיקה קשור לזמן. הרמוניה למשל לא קשורה במישרין לציר הזמן, אלא ליחסים בין צלילים. אבל לאורך השנים כמעט כל התייחסות תיאורטית למוסיקה, מניחה קיום של ציר זמן אובייקטיבי בלתי נראה שעליו מתפרסת המוסיקה. למעשה – לאלה מבינינו שקוראים תווים, ציר הזמן הזה נראה ועוד איך. התיווי של המוסיקה נעשה גם כן על פי ציר זמן ויזואלי – החמשה, ושיטות העימוד והדפוס המקובלות מייצגות בדרך כלל מרווחי זמן גדולים במרווחים יותר גדולים על הניר.

לא ברור מה פה הביצה, מי התרנגולת ומי הגיעה קודם, אבל גם רוב המחקר הקוגניטיבי על מוסיקה (אותו ענף שמנסה לחקור כיצד אנחנו תופסים ומעבדים ומבינים מוסיקה במוחנו וכיצד היא קשורה ומשפיעה על ומושפעת מתהליכים מוחיים אחרים) מניח את קיומו של ציר זמן נתפס, איזשהו ייצוג פנימי של ציר הזמן האובייקטיבי (זה שאנחנו מודדים באמצעות שעונים). תפיסת המוסיקה שלנו, לפי גישה זו, מושפעת מתפיסת הזמן.

הפעם הראשונה שחשבתי שהגישה הזו אינה בהכרח נכונה היתה בשיעור הלחנה. מיכאל וולפה השמיע בכיתה שני קטעי מוסיקה (אחד מאת ברטוק, השני מאת רוול). המשותף לשניהם היה שימוש בתבניות רתמיות חוזרות (“אוסטינטו” בז’רגון המתאים), וזה היה גם הנושא של השיעור: שימוש בתבניות חוזרות ככוח מניע ביצירה מוסיקלית. אבל מה שתפס את מחשבתי היתה שאלה צדדית, חסרת משמעות ביחס לשיעור, שמאז לא הרפתה ממני. לאחר ההאזנה לשני הקטעים הוא שאל את הכיתה, איזה מהקטעים היה יותר ארוך? איש לא ידע…. הניחושים לא התפלגו שווה שווה – רוב מכריע חשב שהקטע של ברטוק ארוך יותר. האמת היתה, שהקטע של רוול היה ארוך כמעט ב50% מזה של ברטוק. קוריוז משעשע, או עדות למשהו עמוק יותר?

“הזמן עובר מהר כשנהנים” אומר הפתגם… ואז נפל לי האסימון… תפיסת המוסיקה לא מושפעת מתפיסת הזמן אלא להיפך המוסיקה היא זו המשפיעה על תפיסת הזמן. ליתר דיוק הן תלויות ומשפיעות זו על זו. התוכן המוסיקלי יכול לקבוע האם הדקה הקרובה תהיה ארוכה או קצרה. כיוון שאני חושב שתודעת הזמן של הגוף לא מתקדמת בשניות ודקות אלא ב”יחידות זמן-קשב” (קטע זמן שבו מרוכזים במשימה מסויימת בלי להשקיע קשב בגירויים אחרים), תוכן המוסיקה יכול לקבוע האם אותה יחידת זק”ש תהיה ארוכה או קצרה מבחינה פיזיקלית.

אני מודה שהתובנה הזו באה לי באיחור, הרבה אחרי שנטשתי, בעוונותי, את לימודי הקוגניציה המוסיקלית. אז אני לא יודע אם יש מחקרים שבודקים את התופעה, מאשרים או מפריכים אותה. כיוון שמדובר, בעיני, בשינוי פרדיגמטי של תפיסת המוסיקה ותפיסה של זמן ושהפרדיגמה השולטת היא חד כיוונית – הניחוש שלי הוא שלא נעשו מחקרים כאלה. אולם, מרגע שהבנתי את זה המון דברים אחרים שעניינו אותי במחקר המוסיקה הסתדרו בדיוק. למשל, כשמנגנים, מנסים בד”כ לשמור על טמפו קבוע (כלומר משך זמן אחיד לכל “ביט”). ובכל זאת לעתים תכופות בגלל שיקולים מוסיקליים הבעתיים מאיטים לפעמים או מאיצים את הטמפו באופן זמני. ולמרות זאת ההאטות האלה לא גורמות לאף נגן “לטעות בספירה”, או לא להבין היכן הוא נמצא בנגינה. לפעמים (נסו להקשיב לשופן, עם המנגינות הקישוטיות שלו), ההאטה כל כך גדולה, ועדיין כדי להבין את זה צריך להשתמש באמצעי מכני שיראה את הקצב המקורי, כי האזנה פשוטה ממסכת את זה (כי גם למאזין תפיסת הזמן מתעקמת, לא רק למבצע… ובאופן לא מפתיע שתי ה”התעקמויות” האלה די תואמות אחת את השניה).

זה גם מסביר לי למה אני מסוגל לשבת שעה וחצי ולהקשיב באופן מרוכז לסימפוניה של מאהלר, אבל מתקשה לשבת 10 דקות בהרצאה בלי לאבד את הריכוז (תוך שאני מדמיין את הקונצרט מאתמול)…

אני רוצה להציע ניסוי (שלעת עתה, אני מתעצל מלממשו…אולי בהמשך). למעשה אני יכול לחשוב על שני סוגי ניסויים. לשניהם נדרשת קצת משמעת עצמית, ואולי קצת עזרה מחבר. בניסוי הראשון – בקשו מחבר שישמיע לכם קטע מוסיקלי קצר, רצוי כזה שאינכם מכירים היטב, אבל שאת הסגנון המוסיקלי שלו אתם מכירים פחות או יותר. הקשיבו לקטע בהאזנה מרוכזת (כלומר נסו להתרגז במוסיקה, לעקוב אחרי המנגינה, או הליווי, לזהות את הכלים המנגנים וכד’). אל תסתכלו על השעון בשלב הזה בכלל. אחרי שהאזנתם לקטע הראשון, הקשיבו לקטע אחר, שונה ממנו באופיו, ואולי אפילו בסגנונו (רצוי להכין את הקטע השני מראש). האזינו לקטע השני (שוב – במרוכז), ונסו לעצור את ההאזנה כך לאחר זמן זהה במידת האפשר לזה של הקטע הראשון. עכשיו תסתכלו על אורכי הקטעים ששמעתם. יש פער רציני? לאיזה כיוון?
בניסוי השני – בקשו מחבר שישמיע לכם שני קטעים שונים באופיים, כך שאחד הקטעים ארוך ב 20-30% מהשני. נסו לנחש איזה מהקטעים ארוך יותר.

אז זה לא בדיוק ניסוי מבוקר לעילא ועילא, הוא נועד רק לתת לכם תחושה של הדבר. הדרישה להאזנה מרוכזת נועדה כדי לכבות לכם את השעון הפנימי. מה לעשות שחיים בעולם המערבי גורמים לנו, לדעתי (לא בדקתי מדעית ולא קראתי מספיק מחקרים בנושא), לייצר סוג של מודעות פנימית ל”זמן האובייקטיבי”, ולכן לרובנו יש הערכות זמנים די טובות להרבה סוגים של משימות. אבל כשמתרכזים מאד במשימה מסויימת שאינה קשורה למעקב בזמן, המכניזם הזה מפסיק לפעול. אז ברור שלא תוכלו לנחש נכון – אבל אם ההינו יכולים להשמיע את אותם קטעים להרבה אנשים וכולם היו טועים לאותו כיוון – אז אולי עלינו על משהו מעניין.

אני משער למשל שמוסיקה שיש בה שינויים מהירים (למשל אטיוד וירטואוזי לפסנתר) ישמע ארוך יותר מקטע איטי בעל אורך דומה. מניח שקטעים המורכבים משכבות רבות של התרחשויות (הרבה קולות/כלים שונים מנגנים דברים שונים בו זמנית) תישמע ארוכה יותר ממוסיקה בעלת מבנה פשוט של מנגינה וליווי…..

כאמור… אני כבר קצת מחוץ לתחום… אבל אם יש מבין שניים וחצי קוראיי מישהו שכן מתעניין, או מכיר מישהו שעשוי להתעניין, בהחלט יכול להיות שאפשר לעשות מזה יופי של עבודת מאסטר אם לא הרבה יותר. אפשר לקחת את זה לכיוונים קוגניטיביים, כיוונים פילוסופיים או לכיוונים מוסיקולוגיים (למשל, לסווג מאפיינים מוסיקליים לפי השפעתם על תפיסת הזמן)… בקיצור לעשות מהסיפור מטעמים.
אם אתם בעניין – תשלחו לי אימייל, אשמח לתרום לדיונים ולתת הצעות הערות ומשוב…



תגובות

  1. נעמי כותב:

    מתקשר נהדר ל”אי יחוס” מיקרונזי, לא?

  2. יונתן כותב:

    התייחסתי פעם למשהו דומה. הרבה פחות מקיף, אבל בכל זאת נחמד: http://www.notes.co.il/yonatan/21058.asp

  3. avivsky כותב:

    אהלן עמית,
    אחלה אתר – אני שמח שגליתי אותו. אני מלמד שיטת תנועה שנקראת קיטאידו. יש שם הרבה עבודת זוגות סטייל אמנות לחימה. יש “תוקף” ו”מקבל”. אני אומר מתי להחליף תפקידים. הרבה פעמים קשה לי לדעת אם הקצבתי זמן דומה לשני החלקים. יש עוד שיקולים שמנחים אותי פרט לאורך הזמן, אבל לפעמים אני מעוניין שהעבודה תימשך אותו פרק זמן בשני החלקים וזה מפתיע עד כמה אין לי מושג לגבי מידת ההצלחה שלי לעשות זאת.
    נ.ב. עניתי על התגובה שלך אצלי.

  4. דנה כותב:

    זה גורם לי לחשוב קצת על תודעת הזמן בהקשרים לא מוסיקליים דוקא, אלא יותר בהקשרים של תיאום בין שני אנשים (כמו דוגמת המבצע והמאזין אצלך). לאחרונה התחלתי לגדל את הבת שלי (אופס, זו גם הבת שלך..) בשיטת ה”קשב” מה שגם נקרא “בלי חיתולים”. זו שיטה שדורשת המון קשב לתנועתיות של התינוק כדי לעקוב אחרי רמזים לכך שהוא צריך להתפנות. שמתי לב שעם הזמן אני כבר לא צריכה להסתכל על התנועות שלה. אני כבר יודעת בדיוק מתי זה קורה, ואין לי כמעט פספוסים. אני מרגישה כאילו הסתנכרנתי על הזמנים שלה. זה קורה לי גם בשינה (היא ישנה איתנו במיטה, להזכירך..) – אני מתעוררת בדיוק כשהיא גם מתעוררת. מחזורי השינה שלנו הסתנכרנו. בעצם, גם בהנקה – אני מטפטפת כשהיא רעבה. מדהים.

    אני תוהה אם מדובר באמת בתודעת זמן משותפת כלשהי או אולי אין לזה בכלל קשר לזמן אלא לסוג של אמפתיה/תקשורת מאד גדולה.

  5. דברים שרואים משם » Blog Archive » הזמן עובר מהר כשנהנים (אני שונא להיות צודק) כותב:

    […] המון זמן כתבתי את הפוסט הזה. העליתי אז השערה שתפיסת הזמן הסובייקטיבית שלנו משתנה […]

הוספת תגובה